אחרי החגים, גירסת אולמרט

אחד האלמנטים הנפשיים החיוניים להמשך קיומה השפוי של מדינת ישראל הוא התקווה, לא רק כהמנון. למעשה, לכל בן אנוש קשה לשרוד בלעדיה, אבל במקרה הישראלי היעלמותה כמעט בלתי נסבלת. תמיד היה כאן קשה מאוד, כמעט בלתי נסבל: המלחמות, השכול, נטל המס, השחיתות השלטונית, החום והלחות. בד בבד, תמיד היה גם משהו שניתן להיאחז בו, החל מהסדר קבע, דרך התנתקות חד צדדית ועד לעוד זכייה של מכבי תל אביב ביורוליג. לאורך השנים, בין משבר למשבר, יכלו בדרך כלל אזרחי ישראל להביט קדימה באופטימיות יחסית ולהאמין שיהיה טוב יותר. התקווה היא גם העיקרון המנחה של פעולות ביטחוניות בישראל: בטווח הקרוב הן יחריפו את המצב, בשלב מאוחר יותר יהיה כאן נפלא (עיינו ערך "מדיניות החיסולים").

נדמה שהמושג "אחרי החגים" הוא הביטוי המובהק לכמיהה הישראלית לעתיד טוב יותר (וגם לנטיה הישראלית לדחות מטלות מורכבות): אחרי החגים נחזור לשגרה, השיפוצניק יבוא לתקן, החוב ייסגר, מלחמת יום הכיפורים החדשה כבר לא תפרוץ. יהיה טוב. אם כן, בואו נראה מה מחכה לנו הפעם אחרי החגים: ראש הממשלה מסובך עד למעלה מראשו בחקירות משטרה; מלחמה אפשרית עם סוריה; ארצות הברית או ישראל שוקלות לתקוף באירן, מהלך שיסבך אותנו במלחמה אזורית שהמילים "גוג ומגוג" מחווירות לידה; ישראל תשלים את תהליך הפיכתה לספרטה קטנה, שהחל במלחמת לבנון וממשיך עם כל נאום של אהוד ברק; אותו שר ביטחון מגלומן עשוי לרקוח מהלך נוסף של תקיפה מעבר לקווי האויב, בדיוק בשיא המתיחות הביטחונית. גם הסגל של מכבי נראה לא משהו.

נדמה שזהו ההישג העיקרי, אולי היחידי, של אהוד אולמרט כראש ממשלה: הוא הצליח ליטול ממדינתו אפילו את התקווה. לא תדעו זאת אם תקראו את מאמריהם של חבר מעריציו בתקשורת (רובם ככולם נפגשו בחגים לסעודות משפחתיות בבית משפחת לפיד), אבל ישראל בעידן אולמרט היא מקום מחורבן במיוחד לחיות בו.

שלא תבינו לא נכון: אף פעם לא היה כאן משהו, בטח לא בימיו של קודמו של אולמרט, אריאל שרון. אלא שהאיש מחוות השקמים, שהשאיר לנו בירושה את החמאס בעזה, את התסבוכת בגבול לבנון, את הקיפאון עם סוריה ובעיקר את אולמרט, לפחות הבין את חשיבותה של התקווה, כשבמשך מרבית שנות שלטונו הרחיק כדורים ליציע בשעה שניפח למימדים גרנדיוזיים את תוכנית ההתנתקות המוגבלת והלא מוצלחת שהגה. במקרה של אולמרט, מהלך מבטיח הרבה יותר על הנייר לא מעורר אפילו איוושה ציבורית זעירה. אומרים שתהיה איזו ועידה אזורית שבה ישוחחו על שלום (תזכירו לנו – מה בדיוק פירושה של המילה המוזרה הזאת?), אלא שסיכויי ההצלחה נראים כל כך זעומים, שאי אפשר אפילו להכתיר את המגעים עם הפלסטינים כספין.

כי אף אחד לא מצפה מאולמרט לדבר, בזכות החטא הקדמון שלו, מלחמת לבנון השניה. לאחרונה יש נטייה בקרב פובליציסטים ידועים להתייחס לאירועי הקיץ הקודם כאירוע חולף, טעות של מתחילים, שאפשר לעבור עליה לסדר היום. אחרים טוענים בכלל שאולמרט הוא ראש ממשלה מצוין (גם אם אין לכך אפילו קמצוץ של עדות בשטח). אבל הכישלון במלחמה ההיא מקרין וימשיך להקרין על המשך הכהונה החיוורת וחסרת התקווה של אולמרט, גם אם שינה מאז את דרכיו והפך לאיש אחראי, בוגר ושקול (כפי שמעידה הפעולה בסוריה, שנעשתה בחזית רותחת ובלי לעדכן את הציבור שטילים עלולים ליפול על ראשו בקרוב – מזכיר לכם משהו?).

המלחמה איששה את תיאוריית "קורי העכביש" של נסראללה, חיסלה סופית את אמון האזרחים בממסד ובעיקר הפכה את ישראל למדינה של מורעלים, בדיוק כמו בימים היפים של פעולות התגמול בשנות ה-50. כל פליט כוכב נולד או דוגמנית מואשמים במבוכה הלבנונית וכל אירוע לחלוקת צל"שים משודר בשידור חי בשלושת הערוצים ומשמש פלטפורמה נוספת לכניסה באותם נמושות המכונים קב"ניסטים. אולמרט הוא גם האחראי העקיף לכך שהרמטכ"ל מרשה לעצמו לבקר את שחרור האסירים: גבי אשכנזי עושה זאת בידיעה שהטוקבקיסטים (כולל אהוד ב. מהקריה) במדינה של פוסט לבנון השניה ייתנו לו גב. המלחמה המזהירה, אליה יצא אולמרט בתוך שלוש דקות, הפכה את ישראל באחת ממדינה שחיה במציאות מטורללת ושואפת לשלווה למדינה מטורללת באמת, שעושה הכל כדי שהמציאות שלה תעקוף מימין את ההערכות המודיעיניות של "תיק דבקה".

מובן שאולמרט לא אשם בהכל. הוא לא אחראי, למשל, לרפיסות של אנשי מפלגתו ושל יריביו הפוליטיים, כמו עמי אילון, שבמקום לעשות הכל כדי להדיחו יושבים בממשלה או מצטרפים אליה. בזכותם, אולמרט יאחוז כנראה בהגה השלטון גם כשתגיע ישראל לאחת ההחלטות הגורליות בתולדותיה – כיצד לנהוג באירן גרעינית. כשבקודקוד יושבים שני פירומנים סדרתיים, אהוד ואהוד, אפשר לצפות למעט מאוד שיקול דעת ולמנה גדושה של זיקוקים במזרח התיכון. בזכות אולמרט, המושג "אחרי החגים" מעולם לא נשמע מפחיד יותר.