חסרי הבית חולמים על סוכה

ג' מצאה את עצמה ברחוב והשתקמה בסיוע היחידה לדרי רחוב של עיריית ת"א. מאות אנשים שקופים כמוה גרים ברחוב

שרון נובק

בזמן שהמוני בית ישראל יושבים בסוכות ומכבדים את זכר החיים הארעיים של בני ישראל במדבר, חיים מאות מבני ישראל המודרניים בארעיות מתמדת. אנחנו רואים אותם ברחוב, בגנים הציבוריים ותחת גשרים. רובנו בוחרים להפנות מבט ולהתעלם. אנחנו קוראים להם הומלסים או חסרי בית, בעגה המקצועית הם נקראים דרי רחוב.

כשרואים את ג', צעירה מרשימה בת 30, קשה להאמין שעד לפני חצי שנה היא גרה ברחוב, מכורה לסמים קשים ונתונה לחסדי סוחרי סמים ועוברים ושבים. ג' נולדה בחו"ל, ועלתה לארץ לפני כעשר שנים עם בן זוגה. משבר הקליטה שחוו השניים דרדר את מצבם הכלכלי והנפשי, והם החלו להשתמש בסמים קשים. "הסמים הפרידו בינינו", מספרת ג', שנותרה ללא משפחה או חברים בארץ, ותוך שבועות מצאה את עצמה ברחוב.

את השנה הבאה היא העבירה ברחובות שסביב התחנה המרכזית הישנה בתל אביב, בין מכורים לסמים, סוחרי סמים, זונות וסרסורים."הייתי לבד, כי אין חברים כשאתה מכור לסמים". היא התקיימה בכל דרך אפשרית, ולא בחלה בדרכים להשיג אוכל או מנת סם.

"לא הייתי בן אדם, איבדתי את הנשמה, לא היה אכפת לי מעצמי. רציתי לצאת מזה, אבל היה מולי קיר. הרגשתי שיש שני אנשים בתוכי – אחד שרוצה לצאת מהרחוב, ואחד שלא מסוגל", היא מספרת בקושי רב.

עוד בוואלה!

"אנחנו נותנים מענה לכשל שוק שקיים ומעודדים ייצוא ומסחר בינ"ל"

לכתבה המלאה

"דרי הרחוב הם שקופים"

כמו ג', מתקבצים ברחובות תל אביב, בגניה, תחת גשרים או בבתים נטושים עוד מאות דרי רחוב. הם מהווים את רוב אוכלוסיית דרי הרחוב בארץ. עיריית תל אביב מפעילה מאז 1991 את היחידה לדרי רחוב - המערכת הגדולה והמקיפה ביותר במדינה לטיפול בדרי רחוב. בשנה שעברה טופלו בה 811 דרי רחוב.

היחידה הוקמה על מנת להוציא את דרי הרחוב מהרחוב, ולהפכם לבני בית. "אנחנו לא מתיימרים לחסל את התופעה, אלא לצמצם אותה ככל שניתן", אומרת עדנה רפאל, ממלאת מקום מנהלת היחידה. "גם מאה ידיים לא יעזרו לאדם שלא מוכן לקבל עזרה".

"דרי הרחוב הם שקופים", אומרת רפאל. "הם נתפסים כבטלנים ומכורים לסמים שלא רוצים לעבוד, ולא כמובסים וחסרי אונים כפי שהם. לראייה, כמעט ואין תורמים למען דרי הרחוב - בניגוד לאוכלוסיות חלשות אחרות, ורק מעטים נרתמים לעזרתם".

"קשה לנו להודות שבעיית דרי הרחוב היא בעיה מערכתית", אומרת מריה ברבש, עובדת סוציאלית ביחידה. "אבל למעשה המערכת היא שכשלה ביכולתה לאפשר לאנשים האלה להשתלב בה".

הסמים מטשטשים את הקושי ברחוב

"איבדתי את הביטחון העצמי שלי ברחוב", אומרת ג', ומסבירה: "אתה חושב שאתה אפס – וזה גם מה שעושים ממך האנשים ברחוב. ככה אתה יורד עוד ועוד למטה. לא יכולתי לשמור על עצמי, והייתי חשופה. כל החיים סבבו סביב הרצון להשיג עוד מנה ולשבור את הקריז. זה היה כאילו ישנתי שנה שלמה".

"הסמים טשטשו אותי – לא היה אכפת לי אם חם או קר, לא הרגשתי רעב או צמא. פעם לא אכלתי במשך שבוע וגם לא הרגשתי צורך לאכול. קיבלתי שאריות אוכל מכל מיני מקומות באזור. חשבתי שאם לא אפסיק ואחזיר את עצמי לחיים אני אמות".

"החיים ברחוב הם התמכרות"

דרי הרחוב זקוקים לסיוע ותמיכה פיזית ונפשית, אך מסיבות שונות חלקם מסרבים לקבל אותם. מחקרים שונים הוכיחו שדרי הרחוב חווים חרדה, שמובילה לבידוד ולהתכנסות פנימה. דר הרחוב מבודד את עצמו באופן קיצוני מן החברה, ותופס את סביבתו באופן מעוות. ניתוק וטשטוש זהות נתפסים בעיניו כאפשרות היחידה לגונן על עצמו מפני סביבה מאיימת.

רפאל טוענת שאין אדם שבוחר להיות ברחוב מסיבות אידיאולוגיות. "ההחלטה לחיות ברחוב לא באה ממקום בריא". לדבריה, כ-70% מדרי הרחוב מוכנים לשתף פעולה ולהירתם לטיפול, ורק מיעוטם מתנגד לסיוע, ומוגדר כדרי רחוב כרוניים.

"הרחוב שואב אנשים אליו", אומרת ברבש. "תוך חודש בלבד דר הרחוב מפתח פחד ממשי לחזור לתפקוד רגיל, ואחרי חצי שנה ברחוב, כבר קשה מאוד לחלץ אותו ממצבו". היא מסבירה שצריך להתייחס לחיים ברחוב כאל התמכרות, שהגמילה ממנה קשה מאוד.

הדרך למעלה

בזמן שגרה ברחוב, בני משפחתה של ג', המתגוררים בחו"ל, חיפשו אותה בארץ. לפני כחצי שנה הצליחה אמה לאתר אותה בסיוע המשטרה, והפצירה בה לחזור הביתה לחו"ל. במשך שלושה חודשים היא שהתה בבית אמה, ועברה גמילה קשה מאוד.

כעבור שלושה חודשים היא חזרה לארץ. כאן היא חזרה אל האנשים היחידים שהכירה – מכורים לסמים. היא השתכנה אצלם, חולה, חלשה ואבודה. "הקריזים עברו, אבל הראש נשאר חולה". היא פחדה להידרדר שוב לסמים, וחיפשה מפלט. מישהו הפנה אותה ליחידה לדרי רחוב.

ביחידה קיבלה אותה פנינה סויבל, עובדת סוציאלית ביחידה. היא הופנתה לבית תמחוי של עמותת "לשובע", ומצאה אוזן קשבת אצל פנינה. תוך שלושה שבועות החלה ג' לקבל הבטחת הכנסה מהביטוח הלאומי, והצליחה לשוב לכלכל את עצמה. כעבור שבוע נוסף היא קיבלה גם סיוע לשכר דירה ממשרד הבינוי והשיכון. "פנינה היא כמו היד שלי", אומרת ג' בהתרגשות.

אופטימיות זהירה

עם הגיעם ליחידה, נשלחים דרי הרחוב ל"גגונים" – שני בתי מחסה לדרי רחוב, המספקים להם מקום לינה, אוכל, רחצה וכביסה. אחרי התאוששות ראשונית, היחידה מסייעת להם לקבל את זכויותיהם הסוציאליות ולחדש את מסמכיהם האישיים, ומפנה אותם לבדיקות רפואיות ונפשיות מקיפות. מכורים לסמים או לאלכוהול נשלחים לגמילה. בשלב הבא מקיימים לדרי הרחוב שיחות תמיכה בעלות אופי טיפולי, ומסייעים להם להשתלב בקהילה, על ידי מציאת קורת גג ואבחון ושיקום תעסוקתי.

שלושה וחצי חודשים בלבד לאחר שפנתה ליחידה, מתגוררת ג' בדירת חדר ששכרה בתל אביב. היא החלה לקבל טיפול רפואי, והיא מבקרת במרכז יום, העוקב אחר נגמלים מסמים, ומאפשר להם השתתפות בקבוצות תמיכה לנגמלים.

"אני לא מאמינה שזה קרה לי. איפה הייתי ואיפה אני עכשיו", אומרת ג', ומוסיפה באופטימיות "יש לי פינה משלי, יש לי ביטחון עצמי, פתאום יש לי את כל הדברים הבסיסיים, וזה עושה אותי שמחה. חזרתי לעצמי".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully