למי מזיז מכתב הסופרים?

בתחילת השבוע נשלח למערכות העיתונים ולכלי התקשורת מכתב מטעם קבוצת סופרים ישראלים, רובם קאנוניים, הקורא לראש הממשלה אהוד אולמרט להידבר עם חמאס. על המכתב הקצר והמתומצת חתמו דמויות ספרותיות מוכרות כמו [[עמוס עוז]], [[דוד גרוסמן]], [[מאיר שלו]], [[א.ב. יהושע]] ו[[יהודית קציר]] כמו גם שמות נוספים. עדת האדמו"רים החילונית, אם תרצו.

למעשה, מדובר בריטואל מוכר, שמתרחש כל אימת שישראל שרויה במשבר פוליטי-מדיני - אירוע שרחוק מלהיות נדיר. או אז משנסת מותניים אותה קבוצה לא מוגדרת, אבל מאוד מתוחמת, של אליטה ספרותית, ומביעה את דעתה, שכמוה כמנגינה צורמת על אוזניהם הערלות של קברניטי המדינה ואזרחיה.

נדמה שבמלחמת לבנון השניה הגיעה אופנת העצומות המתוקשרות לשיא: תחילה תמכו במלחמה אנשי הרוח הבכירים, ובראשם יהושע סובול. בתווך אירגן הסופר ניר ברעם עצומה נגד המלחמה, ופנה במופגן רק לסופרים ואנשי תרבות צעירים. מספר ימים לפני סיום המלחמה כינסו יהושע, עוז וגרוסמן מסיבת עיתונאים וטענו כי יש לסיים את הקרבות. אולמרט התעלם ובחר לשלוח את הכוחות לעומק לבנון. לאסונו של גרוסמן, בנו אורי שילם על המהלך הקרקעי הידוע לשמצה בחייו.

בעידן הכוכבים הנולדים, הבלוגים הצעקניים והטוקבקים הבלתי נגמרי, שהתהווה הודות לתרבות הצריכה הטכנולוגית, עולה השאלה אם קולה של האליטה הספרותית הותיקה - קבוצת אנשי הרוח, נאמני המילה הכתובה - בכלל נשמע באותו מרחב תרבותי חדש ומהיר. האם למופע שנות ה-70 הזה יש מקום גם בימינו?

"עצומות כאלו מעולם לא השפיעו על דעת הקהל", קובע פרופסור משה צוקרמן מהחוג להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב. "באופן עקרוני צריך להבחין בין השפעה ממשית לבין המישור הסימבולי. אין פוליטיקאי שישנה את עמדתו בשל עצומה ובאופן עקרוני אותו הדבר נכון לחלקו הגדול של הציבור".

צוקרמן מוסיף: "הקשר בין סופרים כמו סובול וגרוסמן לציבור הוא רופס ביותר. הישראלי הממוצע מתעלם מהאליטה האינטלקטואלית, ובעיניו סופרים כאלו מייצגים את האליטה הזו. לא רק שישראל ישראלי לא מתרשם מהם, הוא אפילו שונא אותם".

- האם תרבות העצומות איבדה מהשפעתה עם השנים?

"כל התרבות הזו החלה בזמן מלחמת לבנון הראשונה והגיעה לשיאה בתקופת אוסלו. ברור לחלוטין שזה כבר שחוק". באותה נשימה תוהה צוקרמן, "השאלה היא מהן האלטרנטיבות". כך או אחרת, הסיכום של צוקרמן פסימי: "אותו ישראלי ממוצע תקוע לרוב באותן עמדות ואינו מבין שאנחנו חיים על זמן שאול. מבחינתו, העיקר ששום דבר לא יפריע לו לצפות בכוכב נולד".

גם ניר ברעם, יוזם מכתב הסופרים הצעירים נגד מלחמת לבנון השניה, מסכים שקיים אפקט של שחיקה. "כשמכתב מהסוג הזה הופך לריטואל קבוע, האפקט שלו יורד. זו שיטה שצריך להשתמש בה בזהירות ובמידה. אחרת, כמו שלוקחים אקמול יותר מדי פעמים, ההשפעה מתקהה".

אלא שברעם מצדד בהתגייסות הדמויות הספרותיות הבכירות למען המטרה. "כמובן שעדיף שצביקה הדר וציפי שביט יהיו חתומים על עצומה כזו, אבל הם לא הולכים לעשות את זה", הוא אומר. "אם הסופרים לא יביעו דעה, מי יעשה את זה במקומם"?

לאחרים צורם הרכב החותמים. אחת הטענות המרכזיות כלפי הסופרים הבכירים היא שאין הם מייצגים נאמנה את שלל הרבדים בחברה הישראלית. "העצומה נופלת לתוך הפח של השמאל הציוני האשכנזי כשהיא פונה אל הפלסטינים בלבד, ולא מדברת על המצב החברתי", אומר הסופר מתי שמואלוף, חבר פעיל בקשת הדמוקרטית המזרחית ואחד החותמים על מכתב המחאה "הצעיר" נגד מלחמת לבנון.

לפיו, "רשימת השמות האשכנזית שכמעט לא משתנה, מביאה את הציבור לחשוד שאנחנו מצויים באותו השיח בו המדכא, בצורת הסופר מהסטטוס הגבוה, מייעץ לשמאל הציוני המתון את דרכו מול כל האחרים". עם זאת מסייג שמואלוף וטוען כי "ההחדרה של עצומות מגוונות של סופרים ומשוררים יכולה להחזיר רוח של התמקדות גם בחשיבה אזרחית - ולא רק חשיבה צבאית או חשיבה על רייטינג".

נתון חשוב נוסף הוא קהל היעד של המכתב. "העצומות האלו משפיעות על אנשים מגיל מאוד מסויים" מסביר גלעד כהנא, סולן להקת הג'ירפות ופעיל חברתי ופוליטי. "אם מדובר באדם בן 54, כמובן שהוא יקבל את המסר שהעצומה מנסה להעביר. אם מדובר בילד בן 16, לא תהיה לעצומה כל השפעה".

כהנא, שמחזיק בעמדות ביקורתיות כנגד הממסד השמרן, מנסה להתרחק הפעם מנקודת המבט הצינית. "לא סתם אנחנו תופסים את המבוגרים כטרחנים לעתים, אבל האנשים האלו מגיעים ממקום מאוד אמיתי", סובר כהנא, "כל מי שמרים את קולו ולא מאינטרס כלכלי, לטעמי עושה דבר חיובי". באופן מפתיע, כהנא תומך בעצומת הסופרים: "במידה מסוימת הם זקני השבט. אולי בגלל זה הם מרגישים שלא נותר להם עוד הרבה זמן לשנות דברים".