ישראל אלופת העולם? בראש השנה מותר להאמין

השנה שבפתח היא אחת הגורליות שידע הכדורגל הישראלי מעודו. מחלת החובבנות של מרבית העוסקים בענף לצד שאלת הכדאיות העסקית המתגלגלת לפתחם של כל בעלי המועדונים בעקבות קריסתה של בית"ר ירושלים, במקביל לניסיון המרד של מועדון הגדולות בהתאחדות לכדורגל והקמת מינהלת ליגה, יחד עם המצב הביטחוני והמדיני המקרינים על המשק ועל תרבות הפנאי לשלילה, הופכים את שנת תשס"ב – הבאה עלינו לטובה, א"יה – לשנת מבחן שבסופה נוכל, קרוב לודאי, להצביע לאן מועדות פניו של ענף הספורט המוביל בארץ.

ניסיון העבר והסתמכות על היכרות עם החומר האנושי המדשדש בביצת הענף אינו נוטע אופטימיות רבה. תחלואי ההתאחדות, חובבנות חלק גדול מבעלי המועדונים, נטישת האוהדים והפיכת הכדורגל לכר פורקן לאלימות לאלה הנותרים, שלא לדבר על העובדה שזה חצי עשור (מאז תקופת העדנה הקצרה בסיום הקדנציה השניה של שרף) נדמה כי הכדורגל הישראלי דורך במקום מבחינה מקצועית, לצד התחושה כי הדור הקרב ובא נופל מקודמו בעומק ובאיכות, אינם מבשרים טובות לכל החפץ ביקרו של הכדורגל בישראל. הענף החולה – וחסר הכיסוי לעתים – זקוק לטיפול שורש מעמיק.

אבל מכיוון שמדובר בישראל, מדינה בה טיפולי שטח אלכסוניים ומקיפים – בכל התחומים - הם בגדר המצאה או פנטזיה פרועה של תמהונים, שוב נופל כל כובד התקווה לשינוי על כתפיו של הפוקס. הפוקס, אותה התעלות רגעית, לא מחייבת, מקרית תמיד, מהממת בעוצמתה, מוכר גם בשל אחותו הקטנה - הדרדל'ה, ובן דודו הזועף -השפיץ של הנעל. נדמה כי מעולם לא היה מצבנו רע יותר ונדמה גם כי מעולם לא נזקקנו לחסדיו של הפוקס, הנס הבלתי משוער, כפי שאנו צריכים אותו עכשיו. כאמור, גם בדרדל'ה קטנה היינו מסתפקים.

הפוקס המדובר הוא, כמובן, העפלה שניה (והיסטורית יותר מקודמתה ב 1970, בשל ההשתתפות בבית האירופי) למונדיאל שייערך בשנת 2002 בדרום קוריאה וביפן. מעשית, אין לכדורגל הישראלי ולנבחרת ישראל מה לחפש במונדיאל. נבחרות טובות ממנה בהרבה תמצאנה את עצמן מחוץ למעגל המשחקים בשל הקצאות המקומות פר יבשות של פיפ"א. אבל זה היפה והמקסים במונדיאל. ייצוג מלא לכל היבשות, לא טורניר מדורג על פי איכות הנבחרות כפי שנקבעה במחשב של פיפ"א. מבעד לחלון הזדמנויות שפוי זה מתכוונת ישראל להסתנן למונדיאל, מותירה מאחוריה נבחרות טובות ממנה בהרבה.

על פניו, ניצחון ישראלי על אוסטריה (החצופה, היהירה והלא ספורטיבית) ומעבר – קשה אך לא בלתי אפשרי – של שני משחקי ההצלבה מול טורקיה וכולנו מסודרים בקיץ הבא. אבל האמת היא שסיכויי ההעפלה נראים קלושים. בעוד ניצחון ישראלי על חבורת הבאריצ'ים האנטיפתים והנפוחים נדמה פרוייקט בעל חשיבות מדינית ולאומית, שלא לדבר על רצון להפליק שתי סטירות מצלצלות בפניהם של ראשי ההתאחדות האוסטרית (שבוודאי לא היו מסרבים להזמנה לשחק מול נבחרת ארה"ב – מחר – בניו יורק, בתואנה של חשש לחייהם), הרי ששלב ההצלבה מול טורקיה נראה משימה קשה מאוד עבור הנבחרת האפורה של נילסן.

הטורקים הם אומת כדורגל עשירה, מפותחת ומנוסה מאתנו. הקבוצות הבכירות שלהם משתתפות דרך קבע בליגת האלופות ומגיעות במפעלים האחרים לשלבים המאוחרים. טובי השחקנים (חיים רביבו) ביבשת משחקים שם. חלום ליגת האלופות הישראלי נראה פנזטיה רחוקה שתלויה ב..נו, צריך להודות, פוקס. הגרלה נוחה, יום גרוע במיוחד של הקבוצה היריבה, דרדל'ה פה, דרדל'ה שם. פוקס אחד קטן ואנחנו בפנים. אין סיבה להאמין שמול הטורקים יצטמצמו באחת כל הפערים והנבחרת – עוד לפני כניסתו של נילסן לתפקיד מתקשה מאוד במשחקי החוץ שלה – תצליח להכניע את טורקיה באופן כה מוחץ עד שלא תהיה תלויה כמעט בתוצאת הגומלין. המשחק השני, סביר להאמין, ידרוש מהנבחרת הישראלית תוצאה טובה מאוד מול קהל עוין, במגרש זר ומול נבחרת טובה ממנה שלא תרשה לעצמה לספוג שברון לב נוסף לאחר המיני טרגדיה מול שבדיה. בקיצור, הנבחרת בצרות.

אבל כאן שב וחוזר לתמונה חברינו הפוקס. אותו צירוף מקרים בלתי אפשרי שאיכשהוא, כנגד כל הסיכויים, יתחולל משהו, בלתי צפוי, תסריט הרואי של התעלות ספורטיבית ועמידה עקבית בלחץ, כנגד כל הנהוג אצל נבחרות ישראל לאורך השנים. פוקס אחד ואנחנו בפנים. נס קטן וסושי יהפוך למאכל הלאומי. יום משוגע כזה, אתם יודעים, שיסתיר את כל תחלואי הכדורגל הישראלי, את כל הבלוף שביסודו ויזרוק אותנו באחת לגוב האריות של בתי המוות במונדיאל.

קשה להאמין, אבל מותר לאחל זאת לעצמנו, בטח בפתח השנה החדשה. משום שאם אי פעם נזקק הכדורגל הישראלי להתערבות של האלים, יהיה זה בחודשיים הקרובים. באחת ישכחו כל הצרות, כל השקרים הקטנים והגדולים, הפדיחות הבלתי נסלחות וההכרה השקטה כי הכדורגל הישראלי נמצא במסלול התרסקות ברור, אלא אם כן מישהו יעצור ויעשה באמת, אבל באמת, חושבים. ובינתיים, עד לבואו של הנס הגדול – שיקום הכדורגל הישראלי מן היסוד – נותר לכולנו להתפלל לנס קטן בהרבה, מונדיאל 2002.

שתהיה לכולנו שנה טובה, שנת מונדיאל. והלוואי שנקבל את אירן, ערב הסעודית ומצרים באותו בית. שלושה ניצחונות טכניים ואנחנו בשמינית הגמר. פארגוואי המפתיעה מפסידה לנו לאחר קרב פנדלים סהרורי. ברבע הגמר ממתינה לנו פולין, בלוף גדול אפילו יותר מאתנו. ובחצי, מול ארגנטינה שתעלה עם ההרכב השלישי, בטוחה ושאננה, נדהים את העולם כולו, רק כדי לפגוש בגמר את צרפת שרק שומעת ישראל ונכנסת לכוננות מאנחוס. 1:0 קטן משער של אורן זיתוני. דמיוני? בהחלט. דברים מוזרים מאלו קרו בעולם? כל ניו יורקי יסכים אתכם.

יאללה ישראל! ויוה תשס"ב!