במיטה עם זובין

מגיע שלב בקריירה של כל אמן, שבו חברת התקליטים לוחצת, בלוטת היצירתיות נובלת והאגו מתגבהה. לפרק הזה קוראים "סיכום" במקרים אחדים, ובאחרים - "שלב ההמצאה העצמית מחדש". חלק עוזבים הכל ומחליטים לתקלט, אחרים מחמצנים את השיער, נכנסים למרוץ מטורף אחרי עיתונאים וששים לשתף את כולם בפריחה בחיי המין שלהם. אחרים - אלה בעלי המעמד והאמצעים - דופקים למנדי רודן על השולחן ואומרים: "תארגן לי את הפילהרמונית, אני עובד על עיבודים קלאסיים ל'שיר אהובת הספן'. אה כן, ותיצור קשר עם פינת התרבות היומית בגל"צ". דארלינגים.

יהודית רביץ לא היתה מעולם הדארלינג של עיתונאי המוזיקה, עורכי המוספים והמבקרים. השתוללויות פרגון פראיות אני לא זוכר בכיוונה, אבל כולם מאוחדים בדעה שהקריירה שלה היא רצף אחיד למדי של עשייה מוזיקלית טובה. כמעט ללא פאתוס, עם מעט מאוד שביעות רצון עצמית, רביץ מיקמה את עצמה כיוצרת רצינית, עם גרעין קשה של נאמנים, הספק סביר של אלבומים ומידת חשיפה תקשורתית רק במינון המתחייב מהחוזה עם חברת התקליטים. רביץ קנתה את מעמדה בקומה העליונה של היוצרים במוזיקה הישראלית בעמל, ללא קיצורי דרך ופירוטכניקה מודבקת של קליפים וגימיקים. היא עבדה בשביל הכבוד.

לכן הפרויקט המשותף שלה עם הפילהרמונית הוא לא רק חותמת נוספת על שובר האשראי שלה, אלא גם אירוע מוזיקלי מעניין שתוצאתו טובה, מרגשת לפרקים, בהחלט נחוצה בדיסקיה של המאזין הסביר. גם טובה בתור אלבום רביץ ראשון. למרות שניתן להתייחס ל"יהודית רביץ והתזמורת הפילהרמונית הישראלית" כאלבום אוסף (קדמו לו שניים אחרים), הוא שונה מהאחרים בעיקר בעצם הבלטת איכות של רביץ אשר בדרך כלל אינה מוארת די צורכה - כוחה כמבצעת וכווקאליסטית.

כשאין מאחוריה את הרעש העמום של גיטרות חשמליות ומכונות תופים להסתתר מאחוריהם, רביץ מתבקשת להזדקף אל מול המיקרופון ולתת לנו טעימה אמיתית של מיתרי קולה. הפתעה! הפתעה! רביץ יודעת לשיר. מצוין. היא מבצעת בחן רב את "מילה טובה" הסנטימנטלי ו"עשה שיהיה לי קל" המוכרים והטובים, מצליחה להפתיע בביצוע נקי ואפקטיבי ל"סליחות", "סוף לסיפור" ו"הילדה הכי יפה בגן", ובעיקר נוסקת ב"שבתות וחגים" - אולי הטוב בביצועים. היא מזכירה שמאחורי הגיטרה והתלתלים מסתתרת זמרת של ממש, לא רק יוצרת המבצעת את שיריה בגלל הקרבה הרגשית אליהם.

רביץ והפילהרמונית סובל מבעיה אחת בכל זאת, והיא סדר השירים. במקום רצף כרונולוגי סגנוני, רביץ מנקדת את ההופעה בשירים שהיו יוצאים נרווחים יותר ממיקום אחר, למשל "שבתות וחגים" שהיה מתאים לסיים באקורד מרגש במקום "בך לא נוגע" ו"באה מאהבה" שצמודים זה לזה כשני אחים חורגים.

אבל למרות זאת, רביץ מוכיחה כי גם לצד הפילהרמונית היא האוחזת במושכות, מובילה ולא מובלת ואינה נכנעת לטקסיות החגיגית. היא משחררת כפתור בחולצה ומחייכת, מזמינה חיבוק בין מכרים ותיקים. מפרגנים. היא נזהרת מאינטימיות מלאכותית, ותמיד שומרת לעצמה את המרחק. הנכון, בדרך כלל.