היווניה הגדולה בדיכי

יש ותמיד היה משהו מקסים וגורף אמפתיה בחוסר האונים הזה שנמצא בשיריו, בהתנהלותו, בדרך ההבעה של יהודה פוליקר. נתוני הפתיחה, ברירת המחדל שלו, הם של ריגוש גדול. עם זה אנחנו נכנסים לאלבום החדש שלו ושל יעקב גלעד, "איך קוראים לאהבה שלי".

פוליקר, עולה בבירור משיריו, מצייר מצב צבירה של יאוש ומיאוס. זוהי השתקפות ישראלית מאוד, מובנת מאוד, שמוגדרת בקווי מתאר של דכדוך אפור וטקסטים מעט בנאליים. אל נא תטעו, זהו אינו דכדוך של ערפל רומנטי, סתיו מהורהר ורוח. זהו דכדוך אפרורי של פיח, זיעה, עצבנות ועצבות אין קיץ. ושאלה אחת, כמו של חיה הצועדת לשווא בכלובה - למה?

פוליקר לא לוקח את עצמו הלאה. הוא נשאר בגבולות נתוני הפתיחה שלו. מקובע. הרבה יותר ממלא לראות אותו נאבק ונקרע, עולה על חוסר האונים הזה ובכך גם גובר עליו. אז החוויה הופכת מעניינת ומשלימה הרבה יותר. הוא כבר עשה זאת לא פעם. הפעם הוא לא עושה את זה.

פוליקר וגלעד מציגים כאן עשרה שירים ארוכים, חסרי תקווה ממשית שתסחוף. אני יכול לציין את "בתוך הפקק האינסופי" שמצליח, ולא בקלות, להתגבר על השחיקה. מדי פעם במהלך הדיסק צפים מעברים מסתלסלים ומהפנטים. קולו של פוליקר, הגיטרה שלו, משמשים כעדות. קוראים להפקה אחרת.

יש אנשים, הרבה אנשים, שנמסים רק מלשמוע את הקול שלו. לי זה לא מספיק. אני מצפה לאלבום של פוליקר, לא לעוד אלבום של פוליקר.