בריטניה מפרסמת "מפת דרכים כלכלית" לשלום

ממשלת [[בריטניה]] מפרסמת היום את "מפת הדרכים הכלכלית" לתהליך השלום במזרח התיכון. מדובר בתוצאה של מאמץ שהחל בשנת 2005 ובעצם במנדט העיקרי שהקוורטט לקח על עצמו בשנתיים האחרונות. על ג'יימס וולפנזון, שהיה שליח הקוורטט לאזור, הוטלה המשימה לזהות את התנאים להתפתחות כלכלית של הרשות, מתוך הנחה שעבודה פוליטית ודיפלומטית היא חסרת תוחלת.

את הדו"ח פרסמו אד בולז, כיום שר בממשלת בריטניה, וג'ון קונליף, יועץ כלכלי של ראש הממשלה [[גורדון בראון]]. ראש הממשלה בראון, שהיה אז שר האוצר, הזמין את הדו"ח, ובהקדמה שלו הוא אומר שבשעתו הייתה תחושה של אופטימיות ושל פריצת דרך קרובה. הלך הרוחות השתנה עם חטיפתו של גלעד שליט, הכניסה הישראלית לעזה ואחר כך השתלטות החמאס על עזה. כיום יש שוב, לדעתו, סיבה לאופטימיות, עם כינונה של ממשלת [[סלאם פיאד]] ובסיוע נוכחותו של [[טוני בלייר]], השליח החדש.

הדו"ח מצייר תמונה עגומה של המתרחש בשטחים: 65 אחוז מהפלסטינים חיים מתחת לקו העוני. למרות 10 מיליארד דולר של סיוע שהועברו לרשות מאז הקמתה ב-1993, הרשות מרוששת. המצב הכלכלי המדורדר תורם להגדלת הסבל ולערעור של הביטחון. זהו מעגל קסמים, שכן על פי ניתוחים גרפיים של התל"ג ברשות, ככל שהמצב הביטחוני טוב יותר, גם המצב הכלכלי משתפר ולהפך. מבחינת ישראל, הסיכון הביטחוני גובר ככל שהמצב הכלכלי בשטחים קשה יותר.

מחברי הדו"ח גיבשו בעקבות מסקנותיהם מפת דרכים של חמש נקודות, שאמורות לחלץ את הרשות מהמשבר ולאפשר התקדמות מדינית.

הנקודה הראשונה היא הקטנת ההוצאה הציבורית, ובמיוחד קיצוץ בשכר במגזר הציבורי. הם מציעים שהשכר ישולם בינתיים באמצעות תרומות ותשואה מהשקעות.

הנקודה השנייה היא כינון קשר יציב בין הכלכלה הישראלית והפלסטינית. זאת על מנת לאפשר צמיחה שמקורה בשוק הפרטי, המקור היחיד האפשרי לייצוב הכלכלה, לדעת בריטניה. הנקודה השלישית: יש למצוא איזון בין ביטחון בטווח הקצר לבין חופש תנועה וגישה. אלה תנאים הכרחיים לשגשוג וגם לביטחון בטווח הארוך.

נקודה רביעית: הכלכלה הפלסטינית צריכה ליצור גיוון בקשרים שלה עם הכלכלה העולמית ולשפר את גישתה לשווקים הגלובליים. נקודה חמישית: יש לתמוך בשוק הפרטי, על ידי שיפור התנאים להשקעות.

אין הרבה בשורה ב"[[מפת הדרכים]]" הבריטית. ברור מאליו שהמצב בשטחים קשה, ושמדובר במעגל קסמים שהביטחון הוא המרכיב המשלים שלו. אבל למרות שבולז וקונליף, מחברי הדו"ח ביקרו בשטחים כמה פעמים, נראה שהם אינם מבינים את המצב לעומק. השניים מתבטאים משל היו שני נציגים של חברת ייעוץ השקעות שהגיעו לחברה מסחרית שצריכה לשפר את ביצועיה. כמעט תמיד המסקנה הראשונה של יועצים כאלה היא שיש לקצץ בשכר.

אבל במקרה של הרשות הפלסטינית, קיצוץ בשכר הוא אבסורד. רק לפני חודשיים חזרו פקידי הרשות לקבל שכר, אחרי כחצי שנה. גם זאת רק משום שישראל הפשירה כספים שהגיעו לרשות. השכר זעום, 400 עד 500 דולר לפקיד בינוני, לא מספיק לקיום ואין כל ביטחון שבחודש הבא הוא ישולם.

הרשות הפלסטינית היא מדינה בהתהוות, והדגם על פיו בולז וקינליף חושבים שעל פיו היא צריכה להיבנות, הוא [[צפון אירלנד]]. שם השיפור הכלכלי, על פי ההנחה הרווחת, הפך לגורם ממתן. הצדדים לא רצו יותר להתעמת, כדי לא לסכן את ההישגים הכלכליים.

יש שוני תרבותי ניכר בין שני המקומות, הבדל העמוק בטיב הסכסוך ודינמיקה שונה בתכלית. אבל מעבר לכך, הרשות הפלסטינית אינה צפון אירלנד, משום שהתשתית הכלכלית שלה אחרת. אין בה מוסדות כלכליים מבוססים ומעמד ביניים נרחב. מה שמתאים לחברה בורגנית, אינו מתאים לחברה שיש בה 40 אחוזי אבטלה.

אם יתממש החזון של מפת הדרכים הכלכלית, הרשות הפלסטינית לא תהפוך לצפון אירלנד – כלכלה עצמאית ואיתנה שהצמיחה מתחלקת בה יחסית באופן הוגן. הרשות תהפוך למדינת חסות, חברת כוח אדם שחברות רב לאומיות משקיעות בה בגלל עלויות עבודה נמוכות.

במצב כזה אין כל ערבות לכך שהמצב הביטחוני ישתפר. לשוק ייפלטו עובדים רבים מהמגזר הציבורי, שכיום הוא מהווה 40 אחוז מכלל העובדים, ורמת החיים שלהם תרד.

דווקא עדיף שמדינה מן הסוג שמתהווה ברשות הפלסטינית תהיה בעלת מגזר ציבורי גדול. את עיקר המאמץ צריך להפנות להבראת הרשויות משחיתות וייעול הבירוקרטיה. בדומה לישראל בראשית שנות החמישים, המגזר הציבורי יכול להקנות יציבות וביטחון כנקודת מוצא להתפתחות כלכלית. זוהי רק נקודה אחת, אבל אפשר להסיק ממנה על שאר הנקודות ב"מפת הדרכים". אם בכלל היא ישימה, היא רואה בעיקר את האינטרס של משקיעים, ולא את האינטרס הישראלי והפלסטיני.