"עיסוקו של המשיב התבטא בשכירת המקומות, בשיפוצם ובהכשרתם ליעדם, בגיוס ובהעסקת העובדות ובניהול שוטף של העסק. מדובר בפעילות אינטנסיבית, יומיומית, הנמשכת חודשים רבים, במהלכה מגיעים כ-30 לקוחות ביום ונזקקים לשירותי הנשים העובדות שם", כך נימק בית המשפט העליון, בהרכב השופטים אליעזר ריבלין, סלים ג'ובראן ויוסף אלון, את ההחמרה בדינו המשמעתי של עו"ד ירון שיימוביץ, בגין ניהול שני בתי בושת בתל אביב, בהיותו חבר לשכת עורכי הדין.
בית המשפט העליון גזר על שיימוביץ הרחקה לצמיתות מן הלשכה, וזאת לאחר שבתי הדין המשמעתיים המחוזי והארצי של הלשכה, גזרו עליו השעיה לעשר שנים בלבד - ברוב דעות.
שיימוביץ ניהל שני בתי בושת בתל אביב החל מאוגוסט 2003 ועד ינואר 2004, כל אחד לתקופה של שלושה חודשים. האחד ברחוב בן אביגדור בעיר והשני ברחוב בן יהודה. בעת ביצוע העבירות, שיימוביץ היה חבר הלשכה, אך לא היה עורך דין פעיל. למרות שנחקר במשטרה, שיימוביץ לא הועמד לדין פלילי בגין מעשיו.
בית הדין המשמעתי המחוזי גזר על שיימוביץ השעיה ל-10 שנים מחברות בלשכה. אב בית הדין, בדעת מיעוט, גרס כי יש להרחיק אותו מהלשכה לצמיתות. נימוקי השופטים לקולא היו כי המעשים נמשכו תקופה לא ארוכה, ושיימוביץ לא שימש כעורך דין באותה עת.
"כשל ערכי ומוסרי שורשי"
בבית הדין המשמעתי הארצי שוב נחלקו הדעות. שופטת המיעוט קבעה כי מעשיו של שיימוביץ "מעוררים שאט נפש ומעידים על כשל ערכי ומוסרי שורשי". לאור זאת היא סברה כי יש להרחיקו לצמיתות.
בערעור לבית המשפט העליון, טען הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין, באמצעות עו"ד עמוס ויצמן, כי פעילות אינטנסיבית בעסקי זנות אינה עומדת בסטנדרטים מינימליים הנדרשים מעורך דין.
שיימוביץ טען מנגד, באמצעות עו"ד אברהם נונו, כי עברו הנקי ותקופת הפעילות הקצרה של בתי הבושת מצדיקים הקלה בעונש. כמו כן נטען, כי לא היה מדובר בבתי בושת של ממש, אלא במכוני עיסוי שסיפקו שירותי "הרפיה" מינית.
בית המשפט העליון מצא לנכון, כאמור, להחמיר בעונשו של שיימוביץ, והרחיק אותו מהלשכה לצמיתות. עם זאת ציין השופט אילון, כי חוק לשכת עורכי הדין פותח פתח בפני שיימוביץ לפנות בתום 10 שנים מיום הוצאתו מהלשכה, בבקשה לחידוש חברותו בה. אם נסיבותיו והתנהלותו עד אז יצדיקו זאת, ניתן יהיה להחליט על חידוש חברותו.