שנה בלי אוטובוסים מאחרים

השנה שנת 2005, המשימה, תור בקופת חולים בסניף מכבי שבשכונת ל', השעה, 7 בערב שעון חורף. מסיבה לא ברורה ועקב התקף דיס אוריינטציה אני מפספסת את התחנה הנכונה בה הייתי אמורה לרדת מהאוטובוס ומוצאת עצמי באפלה מוחלטת, תחת עמוד מתקלף עליו מתנשא שלט מתכתי כשבאזור אין נפש חיה. חולפות עשר דקות ועוד עשר ועוד חצי שעה וזכר לנהג תורן, או אפילו מיניבוס קטן לרפואה – אין. כעבור שעה, מגיעה הישועה ונושאת אותי על כנפי אוטובוס אקורדיון ריק אל עבר התור שכבר פספסתי.

השנה שנת 2007, המשימה, טור דה ברלין, השעה 11 בבוקר שעון קיץ, גרמניה. שותפתי לנסיעה ואני מגיעות לתחנות אוטובוס קיקיונית ליד הדירה בה התאכסנו בשכונת קלייסטפארק הנעימה והסמוכה למידטה. מעל תחנת האוטובוס מתונסס שלט אלקטורני שמעדכן באמצעות טכנולוגית GPS את הממתינים לקוי האוטובוס השונים.זאת, להבדיל מהלוח האלקטרוני ברכבת ישראל שמוזן פעם בחצי שעה, ולא מתעדכן ביחס למצב התנועה – או חלילה – מצב הפקקים. רגע אחרי אנחנו יורדות לU-BAN המקומית (הרכבת התחתית) ומסתבר לי שבדיוק פספסנו את הרכבת שלנו ושנאלץ להמתין 7 דקות. "אני לא מאמינה שאנחנו צריכות לחכות עכשיו כל כך הרבה זמן, אני אומרת לשותפה לטיול, זה ביזיון".

מצב התחבורה בישראל 2007 אמנם לא דומה למצב במדינות דרום אמריקה או מדינות עולם שלישי אחרות. אמנם אין כמעט דוחה מחווית החלל המשותף בנסיעה לילית מכיכר ציון בירושלים לתל-אביב או משכונת הדר בחיפה לנהריה כשכולם צורחים, מסריחים ונוטים לריב זה עם זה ועם הנהג אבל לפחות, רבים הסיכויים להגיע ליעד בשלום. עם זאת, ביחס למודרנה ולמקום אליו שואפים קברניטי המדינה ואזרחיה להתפתח – הוא מחפיר.

טכנולוגית GPS, אמנם אינה זולה. אבל להתיר לנוסע לחכות, יתום מאח ורע בתחנה שכוחת אל ולומר: "האוטובוס יגיע תוך עשר דקות בשעות שיא ותוך שעה בשעות עומס" מבלי שידע אם הוא כרגע חלף או בדיוק בפתח – זה לא זול, אלא זלזול. ראוי ומותר שחברה כלשהי, שלא לדבר על המועצות המקומיות או משרד התחבורה ירימו את הכפפה ויבצעו את המהלך החשוב הזה לקראת השנה החדשה. וזאת, מבלי לדבר על הרכבת התחתית שהבטיחו לנו ראשי עיריית תל-אביב לדורותיהם כבר לפני שנים ושעתה "הושלמה הנחת קווי האוויר שלהם" בטיילת בעיר.