בשנה הבאה לא יהיו מלחמות בעולם

הדוקטרינה ששלטה בעולם בתקופת [[המלחמה הקרה]] היא שאין סכסוכים מקומיים. כל עימות על פני הגלובוס הוא צל של המלחמה בין כוחות העל. אז היה מדובר בברית המועצות, הגוש המזרחי וחלקים בלתי מזדהים בעולם השלישי מול ארצות הברית, המערב ובנות בריתו.

חלפו כמעט עשרים שנה מאז התמוטטות רוסיה הסובייטית ושוב אנו עדים לחזרתה של אותה דינמיקה. שוב הכל קשור בכל ושוב העימותים המקומיים הם תולדה של מאבקים בין כוחות העל. המפה קצת פחות ברורה – ארצות הברית אומרת שהיא נלחמת בטרור העולמי – אבל האם מלחמתה הגדולה היא נגד קיצונים מוסלמים, או נגד המעצמות המזרחיות המתחזקות? האם רוסיה מארגנת לעצמה מחדש את בסיס ההשפעה שאיבדה כשחדלה להיות קומוניסטית? לקראת השנה החדשה, אנחנו מנסים לענות על השאלה כיצד תיראה מפת ההתמודדויות הגדולות בשנה הבאה, וכן, קצת לזרוע פרנויה בריאה. אין כמו סרטי אימה אחרי ארוחת החג.

עירק היא בעצם אזור קונפליקט משני. העימות האמיתי של ארצות הברית באזור המפרץ הפרסי הוא עם אירן. טהרן עושה הרבה צרות לאמריקה: היא אולי רוצה לפתח נשק גרעיני, היא מחמשת את המיליציות השיעיות בעירק ואת חיזבאללה והרטוריקה של מנהיגיה מזכירה כל העת לממשל בארצות הברית שהיא אולי המעצמה החזקה בעולם, אבל השפעתה אינה בלתי מוגבלת.

אולם צריך לזכור את החשבונות הישנים. אירן מאיימת ואף מצליחה לגרום למחירי הנפט בעולם לעלות. ארצות הברית רוצה בנפט אירני נגיש, כפי שהיה עד שנות השבעים, כשהשאח היה בשלטון. יותר מכך, בתקופת המלחמה הקרה אירן הייתה הנכס האסטרטגי החשוב ביותר של ארצות הברית, ובעצם ניתקה את רוסיה טריטוריאלית מהמזרח התיכון ובלמה אותה. בארצות הברית עדיין כואבים את אובדנה של בת הברית הזו, שהפכה ב-1979 למדינת הלכה איסלמית קיצונית.

מהעבר השני, רוסיה נהנית מהבידוד היחסי של אירן, ומגדילה את השפעתה עליה. רוסיה מוכרת לאירן מערכות הגנה, בונה עבורה את הכור בבושהר ופועלת למען צימצום הסנקציות נגדה במועצת הביטחון של האו"ם.

ג'ורג' בוש טוען מתחילת הקדנציה של ממשלו, שהאופציה הדיפלומטית בהתמודדות עם אירן היא העדיפה מבחינתו. לכך תמיד נתלווה הסייג: "כל האופציות קיימות". לאחרונה, במקביל לתהליך הדיפלומטי יש תחושה של הסלמה בהתבטאויות של ארצות הברית נגד אירן. בוש הזהיר לאחרונה מפני "שואה אזורית", אם לאירן יהיה נשק גרעיני. ארצות הברית עורכת תרגילים צבאיים סמוך לגבול האירני והוסיפה נושאות מטוסים לכוחותיה במפרץ הפרסי.

כך שהשאלה אם יהיה עימות צבאי עם אירן, תלויה בשאלה אחרת: עד כמה יהיה הנשיא האמריקאי נחוש להותיר עוד חותם על העולם, לפני תום הקדנציה שלו. אם הממשל הבא יהיה דמוקרטי, סביר להניח שהאווירה תשתנה. מובן שההשלכות של הקונפליקט הזה על ישראל הן קריטיות.

הרטוריקה באמריקה הלטינית היא שונה מזו במפרץ הפרסי. כבר כמה שנים עוברות כמה מדינות בדרום אמריקה תהליך של התקרבות ל[[סוציאליזם]]. בראש צועדת ונצואלה של הוגו צ'אווז, יחד עם בוליביה של אבו מורלס. השניים מחרפים ומגדפים את ארצות הברית מעל כל במה ציבורית ובמקביל מנהלים תהליך שינוי כלכלי פנימי המקטין את השפעת החברות הזרות ומגדיל את הריכוזיות הממשלתית. לגלריה הצטרף בשנה שחלפה דניאל אורטגה, אויב ותיק של ארצות הברית מתקופת [[המחתרת הסנדיניסטית]] שהפך למנהיג ניקרגואה.

בעבר ארצות הברית הייתה פועלת במשנה מרץ להפיל את צ'אווז ומורלס. כך היא נהגה בשנות השבעים והשמונים בצ'ילה, בניקרגואה ובמקומות אחרים. אולם נראה שההקנטות השנונות של צ'אווז לא כל כך מטרידות את הממשל האמריקאי ואם הוא פועל נגד הגורמים ה"אדומים" באמריקה הלטינית, הוא עושה זאת בסתר.

מפת הקונפליקטים באפריקה סבוכה ביותר ומורכבת משורה של סכסוכים במקומות שונים. בחלק מהאזורים, כמו למשל [[קונגו]], עדיין מתנהלת בפועל מלחמת אזרחים. במקומות אחרים אין שלטון יציב והמייצגת הבולטת במובן זה היא סומליה. בשנה האחרונה הצליחה הממשלה הזמנית להביס את איגוד בתי הדין האיסלמיים בסומליה, בסיוע פעיל של אתיופיה. אך השלטון שם עדיין מעורער. כוונתן המקורית של תנועות איסלמיות קיצוניות הייתה להפוך את סומליה למעין אפגניסטן חדשה – בסיס לפעולה חופשית של אל קאעדה נגד המערב. בינתיים זה לא צלח, אבל המורדים בסומליה עדיין נהנים מבסיס תמיכה איתן וזה עלול להשתנות.

גם מדינות צפון אפריקה הן חלק ממארג הקונפליקט העולמי. בשנה האחרונה היו מספר פיגועים וניסיונות פיגוע במרוקו ובאלג'יריה, שביצעו פעילים של אל קאעדה. אולם המקום באפריקה שבו מורגשת הדינמיקה של העימות העולמי יותר מכל היא סודן.

עד היום, ארבע שנים אחרי תחילת מעשי הטבח בדרפור, לא הצליחה מועצת הביטחון להתערב באופן מוחשי בסכסוך שם. סודן נתנה חסות למיליציות שטבחו בשחורים, היא מקשה על הסיוע לפליטים והודפת את הניסיונות להביא לדין את האחראים לטבח ואת הכוונה להשליט סדר במחוז. ארצות הברית, צרפת ובריטניה נוהגות בכפפות של משי בסודן, שנהנית מהגנה רוסית וסינית.

רוסיה מוכרת לסודן נשק, סין נהנית מהנפט והמחצבים הסודניים וביחד השתיים האלה מכשילות את ניסיונות ההתערבות. סודן היא בת ברית של אירן, וחתומה על הסכם הגנה הדדי עם טהרן. פלישה של כוחות קואליציה מערבית לסודן כדי לסיים את המשבר ההומניטרי הנורא אינה נראית באופק. בינתיים גם כאן מנותב העימות לאפיק דיפלומטי.

היחסים בין ארצות הברית לסין הם פורמליים. לכאורה, אין עוינות גלויה בין שתי המעצמות, אבל המערב כולו צופה בחשש בהתעצמות הסינית. המערב אינו שבע רצון מהכוח הכלכלי הגדל והולך של סין, מוויסות שער המטבע, מהייצוא האגרסיבי. אירופה וארצות הברית מנסות להקטין את היקף הייצוא הסיני, לעתים עוצרות סחורה במכס, בודקות בשבע עיניים שמא יש בעיות איכות, עודפי עופרת בצבעי הצעצועים, משחות שיניים רעילות וכדומה. במערכה הכלכלית עושה רושם כי ידה של סין על העליונה.

לאחרונה התגלה שסין פרצה למחשבי הפנטגון וקראה את התכתובת הבלתי מסווגת של שר ההגנה של ארצות הברית. הרשת של משרד ההגנה הייתה משותקת במשך שלושה שבועות אחר כך. כל אלה אנקדוטות, ענינים פעוטים לכאורה, אבל התמונה כולה לא מרגיעה, במיוחד נוכח ההתקרבות בין סין לרוסיה. היחסים בין השתיים מתהדקים והאינטרסים המשותפים מתרבים, בין אם מדובר בהשפעה על מדינות מזרח אסיה, ובין אם מדובר בשליטה במקורות אנרגיה ובמשאבי טבע. סין ורוסיה יחדיו הן כוח אדיר שמאיים על ההגמוניה של המערב.

כאן באמת מנשבות רוחות המלחמה הקרה. העימות בין בריטניה לרוסיה בחודשים האחרונים הוא אחד הביטויים הבולטים של העוינות הגוברת והולכת בין רוסיה לאויבות העבר שלה. דיפלומטים מגורשים משתי המדינות, חילופי דברים קשים והסימפטום הבולט ביותר: מטוסים רוסיים המסוגלים לשאת ראשי נפץ גרעיניים מתקרבים למרחב האווירי הבריטי. מקרים כאלה התרחשו שלוש פעמים בחודשיים האחרונים.

רוסיה זועמת על הכוונה האמריקאית להציב מערכות הגנה מפני טילים בצ'כיה ובפולין. שתי בנות החסות של [[ברית המועצות לשעבר]] הן מדיניות מערביות לכל דבר ועניין וחברות באיחוד האירופי. פולין נוהה אחר ארצות הברית בכל דבר ולרוסיה קשה לסבול את התחושה של שליטה אמריקאית מוחלטת גם במזרח אירופה.

רוסיה פנתה לאחרונה לטקטיקות סובייטיות גם בתחומים אחרים. מתנגדי משטר פוטין נרצחים ברוסיה ומחוץ לה, החל מאיש המודיעין לשעבר [[אלכסנדר ליטוויננקו]] ועד לעיתונאית החוקרת אנה פוליטקובסקיה. בשלוש השנים האחרונות נרצחו או "נעלמו" ברוסיה 14 מתנגדי משטר – בנקאים, עיתונאים, עורכי דין ופעילי זכויות אדם. שלטון פוטין לא לקח אחריות, אבל העביר לפני כשנה חוק המאפשר למשטר לטפל בכל מי ש"מאיים על שלומה של רוסיה", בכל מקום בעולם.

פוטין הכריז לאחרונה שהוא רוצה להפוך את רוסיה ל"יצואנית מטוסי הקרב הגדולה בעולם". הוא מעצים את כוחה הצבאי של מדינתו ומהדק את הקשרים עם אירן, סוריה וסין.

רוסיה היא אחד הכוחות הכלכליים העולים בעולם, והיא אינה רוצה לסכן את כוחה הכלכלי. על כן סביר להניח שהמתיחות בינה לבין בריטניה וארצות הברית, היא בעיקר הפגנת שרירים בלי כוונות מעשיות. אולם אין ספק שעידן רוסיה המושפלת, הפוסט סובייטית, הענייה וחסרת האמביציות חלף מן העולם. רוסיה מתכוונת לכבוש לה מקום מרכזי לא פחות מזה של ארצות הברית על מפת ההשפעה העולמית. כדי להוכיח שהיא כבר לא היישות הרופסת של שנות התשעים, יתכן שהיא תהיה מוכנה גם להשתמש בשריריה.

האם שוב יישא האזור שלנו על גבו את עימות המעצמות? המזרח התיכון הוא נכס אסטרטגי, זאת כולם למדו בבית הספר היסודי. ארצות הברית ניצחה מבחינת יכולת ההשפעה שלה באזור בסיבוב הקודם. לפני כחודש ביקרו באזור שרת החוץ האמריקאית קונדוליזה רייס ושר ההגנה רוברט גייטס וחילקו מיליארדי דולרים לישראל, מצרים וערב הסעודית.

אבל מערכות הנשק שיירכשו בכסף הזה לא יעמדו מול קטיושות. רוסיה, כזכור, מחמשת בנשק מתקדם את אירן וסוריה. הנשק הרוסי מגיע לידי חיזבאללה בלבנון ומופנה נגד ישראל, ועלול להגיע גם לרצועת עזה ולשרת את לוחמי החמאס.

רוסיה הזהירה את ישראל לאחרונה מפני כל ניסיון להפר את הריבונות האווירית הסורית. על פי השמועות היא גם העבירה השבוע לסוריה מידע לפיו ישראל מתכוננת למלחמה. זהו בדיוק המהלך שקדם ל[[מלחמת ששת הימים]], מלחמה שטביעת האצבע הבין גושית ניכרה בה בעוצמה כה רבה.

הרוסים כמובן הכחישו ואמרו שיותר מכל הם מעונינים ברגיעה באזור. אפשר שזה אכן המצב – רוסיה היא חלק מהקוורטט ופועלת להשגת הסדר בין ישראל לפלסטינים. אבל הסוגיה הסורית היא מורכבת יותר. ארצות הברית מעוניינת, על פי כל העדויות, בהפלת משטרו של בשאר אסד. המעורבות הסורית בלבנון מטרידה מבחינתה יותר משלומם של הפלסטינים.

ובמובן הזה ישראל נותרת עושת דברה של ארצות הברית. אחת הסיבות העיקריות לכך שאין מגעים מדיניים גלויים בין ישראל לוסירה היא האיסור האמריקאי בנושא, והמתיחות הצבאית הגוברת בצפון היא אחת התולדות של מצב זה. סוריה, מבחינת בוש, היא חלק מ"ציר הרשע", ומוגדרת כמדינה תומכת טרור. היא גובלת בעירק וגם זה מטריד את ארצות הברית מאוד, שכן מורדים רבים חודרים לעירק דרך הגבול הסורי.

הקונפליקט במזרח התיכון חי ובועט, ועלול להתלקח. הדבר גם לא בהכרח יהיה למורת רוחן של המעצמות העומדות מהצד. מצד שני יש לקוות שהפטרונים של ישראל ושל סוריה ינהגו באחריות וירסנו את בנות חסותן.

מפת הקונפליקטים העולמית, אם כך, נראית מסובכת במיוחד. נזכיר רק במילה מקומות רבים שלא נגענו בהם: אפגניסטן אשר בה עדיין נמצאים כוחות הקואליציה ועומדים מול הטליבן. פקיסטן, בה על פי השמועות מסתתר בן לאדן ומערכת השלטון בה מעורערת. סרי לנקה שעדיין סובלת מההעימות בין הטאמילים להינדים.

עם זאת, השנה ראינו גם כמה קונפליקטים שנעלמו, יש לקוות, ממפת ההיסטוריה. הבולט שבהם הוא ב[[צפון אירלנד]], שם יושבים כיום היוניוניסטים עם הקתולים בקואליציה אחת וחולקים סמכויות – אחרית הימים של ממש. גם בנפאל הסתיים השנה סכסוך ממושך בין השלטון למחתרת המאואיסטית, שקיבלה לגיטימציה וכיום גם היא חלק מהשלטון. לא הכול שחור אם כן ומותר לקוות שלמרות הרחש המיליטריסטי, יגברו ההיגיון ואהבת החיים על התאווה לעוד כוח, עושר והשפעה.