שנה בלי שחצנות ישראלית

בשנה הבאה עלינו לטובה, אני מאחל לחברה הישראלית שנצליח להיכנס לפרופורציות, כלומר, נבין מה אנחנו – ומה אנחנו לא. אחרי קרוב לשישים שנה על המפה, ישראל עדיין לא השכילה להבין שהיא מדינה קטנה בגודלה ובינונית בהישגיה. המדינה שלנו מושחתת מהראש ועד הזנב ומפגרת בתחומים רבים – החל מתחבורה ציבורית ראויה ועד למערכת חינוך מתוקנת. למרות זאת, לפעמים נדמה שישראל היא אומה שצניעות נחשבת בה לתכונה מגונה. השכנים שלנו רואים בנו, במידה רבה של צדק, אומה שחצנית ורברבנית. ובניגוד למדינות אחרות שהתכונות הללו מאפיינות אותן – אין לנו יותר מדי סיבות להיות כאלה.

את השחצנות אפשר למצוא אצלנו בכל הדרגים. עדיין לא החלמנו מההצהרות המגוחכות של ראשי המדינה בפתח מלחמת לבנון השנייה ("נסראללה יזכור את השם עמיר פרץ", "על כל קטיושה נוריד עשרים בניינים בביירות" וכדומה), וכבר הגיעה ההתגרות השחצנית התורנית בסוריה ובטורקיה, שבנסיבות אחרות הייתה עלולה להוביל למותם של אזרחים וחיילים ישראלים. אבל לא רק המנהיגים שלנו חוטאים בחטא ההיבריס. גם שחקני הכדורגל שלנו הם כאלה. לפני המשחק האחרון מול אנגליה שמענו אותם מדברים על כך ש"הכדורגל האנגלי מגעיל ולא חכם". כולם יודעים איך זה נגמר על הדשא.

בשנה הקרובה, אני מקווה, נצליח סוף-סוף להחליף את הדיסק, ולהבין שאנחנו לא העם הנבחר וגם לא האומה המובחרת. השמש לא זורחת מתוך התחתונים שלנו, הרבה מהדברים שבנינו והקמנו בעשורים האחרונים הם מכוערים וחסרי טעם, וכדאי לנו להתייחס בכבוד לשכנים שלנו – כי רק כך נגרום להם לכבד אותנו.