שנה בלי עמותות הצדקה

עמותות הצדקה רבו מני ספור והן מורגשות בחגים עשרות מונים יותר מאשר בכל השנה. שקיות ניילון ובהן חלות, כמה קופסאות שימורים של ראשים וזנבות ובקבוק יין פטישים מצטלמות בטלוויזיה וכל מעמד הביניים ומעלה מתרווח בכורסה ויודע שאין מה לדאוג ואיש אינו רעב או צמא חלילה.

אין נורא בעיניי ממרתפי התחנות המרכזיות הגדושים מתנדבים ומתנדבות התוחבים מצרכים בשקיות הללו, כי זהו הנוזל שממרק את החטא הפוליטי הגרוע מכולם בעיני. זהו המקום בו מדינת ישראל מתפרקת מאחריותה לאזרחיה. מה זה מתפרקת? מעיפה לעזאזל את אחריותה לאזרחיה לכל מי שרק רוצה ללקט שבריר של אחריות. במקום ביעור של עוני וטיפוח של אוכלוסיות מוחלשות, עמותות על עמותות שמזינות את הרעבים, מלינות את חסרי הבית ומניחות תחבושת היכן שנחוצה פעולה כירורגית דחופה.

זכיתי לעבוד פעמיים באותה לשכת רווחה, למשך שנה בכל פעם. פעם אחת בשנת 1995, ובפעם השנייה כעבור שמונה שנים. אם בפעם הראשונה צוות הלשכה שימש כתובת לבקשות עזרה והיה יכול לספק מעט מן המעט של הצרכים העצומים, בפעם השנייה השתנתה התפיסה לגמרי. על העזרה הפיזית הופקדה "אחראית קשרי קהילה", שם קוד למתאמת קשר עם עמותות. לשכת הרווחה, שהייתה מספקת מיטה לתינוק למשפחה נצרכת, ספרים לבית ספר והייתה יכולה להקים פרויקט קהילתי פה ושם, הכול על פי צורך ושיקול מקצועי, הפכה לחותמת גומי. עובדים סוציאלים סופקים כפיים ומפנים לעמותה זו במחסן זה. שהם ידאגו.

העמותות מספקות צורך מיידי. הן אינן יכולות לפתור בעיות ארוכות טווח. הן אינן מצוידות במה שנחוץ כדי להגיע לשורשיהן של בעיות. משום כך הן בעצם מסייעות להנציח בעיות.

זוהי בחירה פוליטית של מדינה, שיש בה מספיק עושי טוב, אנשים יקרים שאיני מטיל ספק בכנות כוונותיהם, שמוכנים לעשות עבורה את העבודה. אותה מדינה שלפני שנתיים סירבה להגדיר בבג"ץ מהו "קיום נאות", כדי שלא תהיה מחוייבת לספק אותו לאזרחיה. מדינה שבה רווחה הפכה להיות מהות מופשטת, אות מתה במקרה הטוב ובמקרה הרע רעיון מבוזה.

אילו כל אותם עושי טוב היו מתארגנים לשביתת שבת מול משרד האוצר, ומביאים איתם כמה אנשים שרק אפשר מקרב אלה שנזקקים לשירותיהם, דיינו. אילו כל העמותות היו נוקטות עמדה פוליטית לפיה המדינה, והיא לבדה צריכה ללוות את אזרחיה באופן אחראי מלידה עד זקנה, די בכך. אילו תינתן לי משאלתי לראש השנה, כל העמותות יחסלו את עסקיהן ויחזירו את המנדט למי שאמור להיות בעל הסמכות המקצועית. אם נחוצה פעולה כלשהי, הרי זה להכריח את בעל הסמכות, הידע והאחריות ליטול מחדש את תפקידו, רוצה או לא.