עובדים זרים לא וניאו נאצים כן?

מדינות רבות בעולם מתמודדות בשנים האחרונות עם גלי הגירה גדולים. אותן מדינות מבקשות לקלוט מהגרים המוגדרים "איכותיים": אנשים משכילים, שומרי חוק ובעלי יכולת לפרנס את עצמם. לצד זאת, מדינות רבות אימצו לאחרונה מדיניות קשוחה כלפי קבוצות אחרות, גדולות יותר, של מהגרים לא משכילים, בעלי עבר פלילי או חסרי יכולת לפרנס את משפחותיהם.

פרשת הכנופיה הניאו-נאצית מפתח תקווה, שנחשפה בסוף השבוע, הבליטה את הפער הגדול בין ישראל לבין מדינות העולם המערבי בכל הנוגע למדיניות הגירה. חברי הכנופיה, כולם בני מהגרים מברית המועצות לשעבר, קיבלו בישראל אזרחות מתוקף "חוק השבות", כיוון שאחד מאבות-אבותיהם הוגדר כיהודי. חוק השבות נחקק על מנת לאפשר ליהודים מפלט מפני התנכלויות אנטישמיות. כמה אבסורדי: חוק זה הוא שאיפשר להוריהם של חברי הכנופיה להגר לישראל ולגדל כאן צעירים ניאו-נאצים.

סיפור זה מדגים עד כמה אבסורדית היא מדיניות ההגירה של ישראל. זוהי המדינה היחידה בעולם שמגרשת מתחומיה מדי שנה מאות אנשים עובדים, ללא עבר פלילי, המעוניינים להשתלב בחברה הישראלית ולתרום לה, אך ורק משום שאינם יהודים. באותה עת, המדינה קולטת אליה אנשים כמו החשוד ברצח ז'וליאן סופייר, חולה נפש שעם הגיעו ארצה מיהר לרצוח נהג מונית ירושלמי. גם באביה גססה, החשוד שרצח את אשתו והשליך את בתו מהחלון בשבוע שעבר, הגיע לכאן מכוח חוק השבות.

לעומת זאת, את הוריה של הרצליה קינס, ילדה בת 6 שנולדה בישראל, התחנכה כאן וקרויה על שמו של חוזה המדינה, רצתה המדינה לגרש חזרה לפיליפינים. זאת, למרות ששניהם עובדים ומפרנסים, שומרים את חוקי המדינה וחלומם הגדול ביותר הוא שבתם הקטנה תלך לבית ספר ישראלי ותתגייס לצה"ל.

גם לודמילה רוז'קוב, שבנה גרמן נפל בקרב גבורה בשנת 2002, כאשר מנע חדירת מחבלים מלבנון לישראל, לא זכתה לכל מעמד בישראל במשך זמן רב, כיוון שהיא אינה יהודיה. משרד הפנים סרב במשך שנים להיענות לבקשותיהם של לודמילה ושל בנה להכיר בה כאזרחית. רק לאחר מותו של בנה הוענק לה מעמד, לאחר שבין חפציו האישיים של גרמן נמצא מכתב, אחד מיני רבים, הממוען לשר הפנים. "האם אני צריך למות כדי שאמא שלי תקבל מעמד בישראל?", שאל גרמן באותו מכתב.

האם רצונו של אדם לתרום לחברה, להשתלב בה ולשרת אותה, חשובים פחות ממעמדו על פי ההלכה האורתודוקסית?

באירופה חלה לאחרונה התפכחות: לאחר שנים של הגירה בלתי-סלקטיבית, שכתוצאה ממנה הגיעו ליבשת המחבלים שביצעו את הפיגועים בלונדון בשנת 2005, מגבשות מדינות רבות מדיניות הגירה סלקטיבית. גם בישראל יש מדיניות הגירה סלקטיבית, אבל מסוג שונה: הקריטריון היחידי לקליטת הגירה אינו היכולת של אדם לתרום לחברה ולמדינה, אלא מוצאו.

מדינות מבוססות וחזקות כמו קנדה ודנמרק מסננות את המהגרים, משום שאפילו משאביהן הגדולים הם מוגבלים. מדינה שמבקשת לבנות חברה חזקה, לתמוך בחלשים, בעניים ובחריגים, אינה יכולה גם להתמודד עם בעיות חברתית מבית וגם לייבא בעיות ממקומות אחרים.

מדינת ישראל, במידה ששכחתם, מתמודדת עם בעיות רבות: פערים חברתיים הולכים וגדלים, משבר במערכות ציבוריות מרכזיות, אבטלה ועוני. ועדיין, היא ממשיכה לייבא מהגרים חסרי השכלה או בעלי עבר פלילי, ללא עריכת כל בדיקות רפואיות או אישיותיות כפי שנהוג בכל שאר העולם המערבי. בהולנד למשל, מי שמבקש להגר למדינה עובר מבחן, במהלכו הוא נחשף לסרטים המתארים את אורח החיים הליברלי והחופשי הנהוג במדינה. מי שאורח החיים הזה אינו מתאים לו, לא מקבל אשרת הגירה.

ישנם כמובן מקרים יוצאי דופן. כאשר בני אדם נמצאים במצוקה ותחת איום, מדינות חזקות צריכות לגלות פתיחות ונכונות לקלוט אותם, בין אם מדובר בניצולי הרצח בדרפור או ביהודים הסובלים מהתנכלויות אנטישמיות. במקרים כאלה, יש לנהוג במידת הרחמים ולא במידת הדין. אך אין זה הגיוני שכל אדם בעל רקע יהודי, גם אם אינו סובל משום סוג של רדיפה, יהפוך לאזרח שווה זכויות במדינת ישראל תוך כדי גרימת נזק לחברה.

הגיע הזמן לשנות את מדיניות ההגירה שלנו, ולבטל את חוק השבות. ישראל צריכה לתת עדיפות למהגרים בעלי השכלה, עדיפות לבעלי הכשרה במקצועות נדרשים – החל ממקצועות טכנולוגיים ועד לעובדי סיעוד וחקלאות. השיקול העיקרי שצריך להנחות את מדיניות ההגירה הוא יכולתו של האדם ומשפחתו להשתלב בחברה הישראלית כאזרחים עובדים, תורמים, שומרי חוק. ללא כל קשר למוצאם הביולוגי.