מאת: זאב אברהמי
על מה לכתוב? על מצב הדברים המופלא של הליברליות באמסטרדם? על השחצנות האמריקאית שהביאה להתעלמות גמורה מאליפות אירופה בכדורגל (כי גמר הרולאן-גארוס בשמונה בבוקר נראה להם יותר אמנותי)? על להקת הנורבגים שראינו אתמול הולכים, יותר נכון מתנודדים, מחפשים את עצמם בדרך ללא מוצא, ונתקלים, אחד אחרי השני, עם ראשיהם בתמרור? על הכדורגל ברחובות בשלוש לפנות בוקר, עם הצ'יפס בגביע ביד, המרענן הרשמי של המאנצ'יס באמסטרדם?
אולי על העובדה שאחרי ארבעה ימים באמסטרדם אתה מבין שהשחצנות האמריקאית מחמיצה שלושה דברים שאין אותם באמריקה: כדורגל משובח, גראס איכותי ואירופה. ואולי על קן, אוהד אנגלי שחסך כסף במשך שמונה שנים בשביל הטורניר הזה, לקח את החופשה הראשונה שלו מהעבודה (חודש חופשה מצטבר מארבע שנות עבודה), רק כדי להישאר בלי קבוצה כבר אחרי השלב הראשון, ומאז הוא יושב בקופי-שופ באמסטרדם ותוקע אקסטזי כמו שאזרח רגיל בולע גרעינים שחורים.
אולי על... אולי לא... מצבור החוויות שלך מאמסטרדם הוא עצום, מערבב מציאות והזייה, פיכחון ואשליה, שגורמת לך להתאהב שוב בעיר הזאת, ולא לזכור למה. מה שמוביל אותך, כמובן, לחזור אליה שוב ושוב.
500 טורקים דלוקים
ואולי הטורקים הם הסיפור של אליפות אירופה 2000. הטורקים, כמו אלכוהול לאדם, שימשו כפוליגרף של אירופה. קשה לומר שאירופה עברה את הבחינה. הטורקים היוו מטרה נבחרת לתסכול או לשמחות של כל האוהדים באמסטרדם. אבל ברבע הגמר הכל התפרק. הטורקים כבר היו מעבר לשלב ההוכחה - הם הרי בפנים, בעוד אנגליה וגרמניה בחוץ - ולתוצאה נגד פורטוגל לא היתה כבר חשיבות בעיניהם. לכן, גם ההפסד לא מנע מאלפי הטורקים להמשיך להתנהג כפי שהתנהגו לאורך כל סוף השבוע.
למחרת ההפסד, בשעות הערב המוקדמות, הטורקים כבר עלו על מעילי העור, מכנסי הפנסים ונעלי הסירה, והתחילו להסתובב במעגלים ברובע החלונות האדומים. מי שעבר באיזור בסביבות השעה שש ראה מאות טורקים עומדים לאורך הרחוב ומקבלים במחיאות כפיים, שאגות וחיבוקים כל לקוח שיוצא מחדרה של הזונה. את המחזה הזה יכול לנצח רק מה שראיתי מאוחר יותר, בשתיים לפנות בוקר 500 טורקים דלוקים רוקדים ריקודי בטן עם הולנדיות צהובות שיער במסיבת טראנס במועדון "אסקייפ". אירופה מתאחדת.
כבר ארבעה ימים שאני על הקו הולנד-בלגיה, ובכל ביקור בבלגיה עולה וחוזרת אותה תהייה: אלי אוחנה? בבלגיה? שנתיים? ועוד במכלן? וואלה?