השבוע הגדול של בילעין

ביום שלישי פסק בג"ץ כי גדר ההפרדה שנבנתה על אדמות הכפר [[בילעין]] אינה חוקית. מעל ל-1,000 דונמים של הכפר, שנלקחו לטובת הרחבת ההתנחלות מתתיהו מזרח, הוחזרו לתושביו הפלסטינים במשיכת קולמוס של שלישיית שופטים, בראשותה של נשיאת ביהמ"ש העליון דורית ביניש.

מאז, התושבים של היישוב הפלסטיני שדמעו מירי, מרימוני גז ומכדורי גומי, מספרים על דמעות ראשונות של שמחה. שלושה ימים אחרי "יום שלישי הגדול" של בילעין מנסים חמישה פעילים להבין מה קרה להם ביום ההוא, מה יהיה עם המאבק ולמה זה עדיין לא סוף הסיפור. מה בעצם השתנה בבוקר יום שלישי ה-4 בספטמבר 2007, בשעה 9:30?

"לא ישנתי במהלך כל הלילה שלפני ההחלטה", מספר מוחמד ח'טיב, מראשי הוועדות העממיות בבילעין. ח'טיב שהה באותה עת בגרמניה, בכינוס של האו"ם, וייצג את כפרו בדיון על גדר ההפרדה. "יום קודם דיברתי עם עו"ד מיכאל ספרד שייצג אותנו", מספר ח'טיב, "ומההסברים שלו הבנתי שלא יהיה טוב". לדבריו, "בבוקר, בשעה 9:00 בדיוק נכנסתי לאתר של בתי המשפט לחפש את פסק הדין. לא מצאתי אותו וניסיתי לתפוס את עו"ד ספרד". "אחרי בערך חצי שעה" מספר ח'טיב בהתרגשות, "הוא התקשר אלי ואמר לי שהשגנו ניצחון גדול". ח'טיב לא שוכח את הרגע ההוא. "לא האמנתי שזה קורה לי", הוא אמר לוואלה! חדשות, "הייתי לבד, בחדר קטן בגרמניה, רחוק מכל ההמולה והחגיגות והמשפחה. הייתי שם לבד ובכיתי. כן בכיתי. בפעם הראשונה, דמעות של שמחה".

אבל ח'טיב יודע שהמאבק שלו עדיין לא תם. "דבר ראשון, עכשיו אנחנו נצטרך להיאבק כדי שהחלטת בית המשפט באמת תיושם", הוא אומר, "ואחר כך, אחרי שהאדמות יחזרו, אנחנו מתכננים להראות לעולם כולו כמה הן חשובות לנו. ננסה לגייס כספים ועל האדמות האלו לעשות פרוייקטים מיוחדים, לא רק של חקלאות". בהתייחסו להפגנות של ימי שישי שהתקיימו שם במהלך 31 חודשי המאבק הוא אומר "המשך ההפגנות יהיה תלוי במצב בשטח. אם יתחילו לעבוד על יישום ההחלטה של בג"ץ באופן מעשי - אז לא נפגין". ח'טיב גם מזכיר שהמאבק על אדמות בילעין הוא חלק ממאבק נרחב יותר. "המאבק נגד הגדר ונגד הכיבוש לא נגמר", הוא אומר, "אנחנו נסייע לכל כפר שיילחם נגד פגיעה בזכויותיו ובהפקעת אדמות".

ח'טיב, בן 33, הוא אב לשתי בנות. "אחרי הניצחון בבג"ץ", הוא אומר, "אני רוצה לאחל לכל הילדים בעולם, לא רק לבנות שלי, שיחיו בעולם של שלום, שיחיו בעולם בו יש להם עתיד טוב לשאוף אליו, ובמדינה בה הם נהנים מחופש תנועה. הדור שלי נולד אל תוך הכיבוש וגם הבנות שלי נולדו אליו. אני מאחל להן שהילדים שלהן כבר יגדלו לתוך עולם חופשי".

עבדאללה אבו-רחמה, בן 36, יליד בילעין ופעיל במאבק נגד הגדר, התכוון ביום שלישי בבוקר להיכנס לשיעור בבית הספר ב[[ביר-זית]]. "אני מלמד שם בתיכון והתלמידים שלי כבר היו מוכנים לשיעור", הוא אומר לוואלה! "ואז קיבלתי טלפון מחבר שסיפר לי על החלטת בית המשפט". אבו-רחמה לא חשב פעמיים. "זרקתי את הספרים על השולחן ורצתי למנהלת בית הספר", הוא מספר לוואלה! חדשות, "הסברתי לה שהיום אני כבר לא אוכל ללמד". בדרך הביתה אסף אבו-רחמה את שתי בנותיו מהגן. "רציתי לשתף אותן בחגיגה", הוא אומר. לדבריו, "כל הדרך לבילעין דיברתי בטלפון. קיבלתי המון טלפונים נרגשים. הטלפון שלי לא הפסיק לצלצל".

אולם גם אבו-רחמה טוען שהמאבק לא נגמר, לא עבור תושבי בלעין ולא עבור כלל הפלסטינים. "היום מתוכננת הפגנה גדולה בבילעין שתהיה חגיגית באופן מיוחד", הוא אומר, "אבל באופן כללי אנחנו נמשיך להפגין עד יישום החלטת בג"ץ ועד שנראה שתוואי הגדר אכן שונה". מלבד המאבק הפרטי של תושבי בלעין טוען אבו-רחמה שיש להם אחריות גם כלפי כלל התושבים הפלסטינים. "אחרי שהוכחנו לכולם שאפשר לשנות דברים", הוא אומר, "אנשי בלעין יסייעו בכל מאבק בו יילחמו הפלסטינים נגד הקיפוח ובעד הצדק והחופש". לדבריו, "אנחנו למדנו שבשיתוף פעולה עם ישראלים וזרים, במאבק עיקש בשטח ובמאבק משפטי בבתי המשפט אפשר לנצח, ואנחנו רוצים שהמסר הזה יעבור לכולם".

במהלך השנתיים ושבעת החודשים האחרונים התקיימו הפגנות בבילעין כל יום שישי. חישוב קצר מעלה שמדובר ביותר מ-130 הפגנות. אבו-רחמה מספר שהיה בכולן מלבד בחמש. "הפעמים היחידות שלא הלכתי היו כשהייתי בכלא", הוא מספר, "על זה שהפגנתי נגד גדר שהיא בכלל לא חוקית". המאבק, מספר אבו-רחמה, שינה לא רק את תוואי הגדר אלא גם את תוואי ליבו. "פעם לא הכרתי ישראלים טובים", הוא אומר, "הכרתי רק חיילים". המאבק המשותף עם ישראלים כנגד הגדר איפשר לו להכיר גם את הצד השני. "זה בהחלט שינה אותי", הוא אומר, "לא רק שלמדתי שאפשר לחיות ביחד, אלא גם שזו הדרך הכי משמעותית למאבק. ביחד, יהודים וערבים נגד הקיפוח".

גם עורך הדין המנוסה מיכאל ספרד מודה שבוקר יום שלישי לא יישכח מזכרונו בקלות. בשיחה עם וואלה! חדשות הוא מספר שבגלל שפסק הדין לא עלה לאינטרנט הוא התקשר למזכירות בית המשפט. "ביקשתי מהמזכירה שתקריא לי רק את השורה התחתונה", הוא מספר, "והיא הסכימה. היא הקריאה לי את המשפט שאומר שצו שינוי התוואי הופך למוחלט, ושצריך לבחור תוואי חדש ולא להתחשב בתכניות להקים את החלק השני של מתתיהו מזרח". ספרד מספר ש"באותו רגע היה לי ברור שמדובר בהצלחה גדולה. אפילו לא אמרתי למזכירה שלום, האצבע שלי כבר היתה על הטלפון לחוצה על 'סנד' להתקשר לכולם, והשיחה פשוט התנתקה לה בפנים מרוב התרגשות שלי". ספרד מרגיע ש"אחר כך התקשרתי להתנצל".

ספרד מסר שהתחושה שלו לפני פרסום פסק הדין היתה לא טובה. "לאורך כל הדרך חשבתי שזה תיק שיש מה לטעון בו, שהוא לא תיק אבוד, אבל גם שהוא לא קל". לדבריו, "ברגע שהודיעו לי שהתיק של תוואי הגדר יוכרע לפני התיק של מתתיהו מזרח (יום לאחר מכן הכריע בג"ץ כי ההתנחלות מתתיהו מזרח היא חוקית, ולכן רק ההתרחבות העתידית שלה לא תצא אל הפועל – י"מ) חשבתי שזה סימן לא טוב". "אבל מסתבר שטעיתי, אומר ספרד", "ועכשיו אפשר כבר להגיד בבהירות שזה הניצחון הכי גדול שהיה לי". עם זאת, גם ספרד מציין ש"עכשיו צריך לחכות שההחלטה הזו גם תיושם".

קובי סניץ הוא ד"ר למתמטיקה באוניברסיטת בר אילן. למרות שעל פוליטיקה הוא לא מדבר עם הסטודנטים שלו, הרי שמדובר באחת הדמויות הישראליות הבולטות במאבק של תושבי בילעין. בשיחה עם וואלה! חדשות מספר סניץ ש"עתיד המאבק נמצא בידיים של תושבי בילעין". לדבריו, "מהבחינה הזו החיים שלי קלים. ההחלטות החשובות הן ההחלטות של הכפר, כי זה נוגע לו יותר מכולם". סניץ מספר שבמקרים קודמים, דוגמת תוואי הגדר באזור אלפי מנשה, "גם אחרי שנתיים מפסיקת בג"ץ תוואי הגדר עדיין לא הוזז במטר". אי לכך, ייתכן מאוד שתושבי בלעין ימשיכו את ההפגנות עד ליישום המעשי של החלטת בג"ץ. במקרה כזה, מעיד סניץ, "אני מתכוון להמשיך להגיע בימי שישי".

כשהוא נשאל על עתיד המאבק ועל פעילות בכפרים שאחרי בילעין אומר סניץ, כי "אנחנו כבר שם". "למעשה", הוא אומר, "זה אחד הדברים שעשו את המאבק הזה לכל כך חשוב. יישובים פלסטינים נוספים הסתכלו על המאבק של בילעין, וזה נתן להם השראה". המאבק כבר חלחל, טוען סניץ, ו"אנחנו כבר יוצאים לכפרים אחרים".

סניץ לא מאבד את הראש מהניצחון בבג"ץ. הוא גם לא מתרגש מזה שהדימוי של המפגינים בחברה, שמתואר לעיתים כ"מפרי חוק", "משועממים" ו"אלימים", נשבר מעט, ושבין יום הם מצאו את עצמם בצד הצודק והמנצח משאירים את המדינה והצבא בצד המקפח והאלים. לדבריו, "נכון, יכול להיות שזה יוביל לשינוי ביחס למאבק. אפילו קראתי עכשיו מאמר בג'רוזלם פוסט שתומך במאבק, וגם מאמר של דרור בן ימיני במעריב שהצדיק את פסיקת בג"ץ".

אולם, סניץ טוען ש"ההתעסקות בדימוי מובילה לשיתוק פוליטי. אתה לא מסוגל באמת לקבוע את הסדר יום שלך, אם אתה מתעסק בדימוי שלך". לדבריו, "אנחנו פועלים בצורה שבאמת מבטאת את מה שאנו חושבים, ולא את מה שרוצים למכור, וזה בעצם מה שמושך אנשים למאבק המיוחד הזה".

ולסיום, אדר גרייבסקי, צעירת המרואיינות, בת 25, אבל עם משנה פוליטית סדורה ומסודרת. היא מספרת לוואלה! חדשות בקצרה על יום שלישי, על הנסיעה לבילעין ועל חגיגות הניצחון בכפר, ומאריכה בנוגע לתובנות הפוליטיות של המאבק. "ההחלטה הו היא ניצחון גדול", אומרת גרייבסקי, "ולו אם מתחשבים בעובדה שבית המשפט הישראלי פוסק בעתירותיו ב-95% מהמקרים לטובת מנגנוני הכיבוש. מדובר בהחלטות מזעזעות שלא עומדות בשום אמות מידה של צדק". לדבריה, "על הרקע הזה הניצחון היה ברור מאוד וגדול מאוד".

גרייבסקי טוענת "שאנחנו לא חיפשנו גושפנקה למאבק מבית המשפט, אנחנו יודעים שהצדק איתנו. אבל בכל זאת שמחנו מאוד על ההחלטה הזו כי יש כאן הצלה של יותר מ-1,000 דונם ויותר מ-200 חקלאים שהתפרנסו מעבודה על האדמה הזו". גרייבסקי טוענת שההרגשה טובה במיוחד מפני ש"התחושה היא שזה לא היה מתרחש ללא המאבק העיקש של תושבי הכפר". לדבריה, "יש עוד לפחות עשרה מקרים של גדר שנבנית כדי להרחיב התנחלויות, וברור לכולם שהגדר היא פוליטית, אבל בכל המקרים האחרים בית המשפט הכריע נגד הפלסטינים". היא טוענת שהפעם זה לא קרה, "בגלל השם שצבר לו הכפר ובגלל התנגדות שלא היתה כמותה. יכולת העמידה והמסירות היא לפי דעתי מה שהביאה את ההכרה הציבורית ואת השינוי בעמדת בית המשפט". כאן רואה גרייבסקי את הניצחון: "זהו ניצחון פוליטי", היא אומרת, "כי אנשים עמדו מול מנגנון דיכוי ויכלו לו".

גרייבסקי מודעת לעובדה שעשוי לקחת זמן רב עד ליישום פסיקת בג"ץ והיא מתכוונת לקחת חלק במאבק עד ליישומו. היא לא רואה בקו של בג"ץ קו אופטימלי שכן "גם הקו שבג"ץ שואף אליו הוא קו לא טוב, הוא קו שמשאיר את אדמות ההתנחלות, וזו עדיין גדר של הפרדה". לפיכך היא מוצאת משמעות מיוחדת בעצם המאבק המשותף. "משמעות המאבק בשבילי הוא הוכחה שיש דרך אלטרנטיבית להפרדה גזעית, שאנשים יכולים לצעוד ביחד ולחיות ביחד בלי הפרדות". לדבריה, "בילעין היא נקודת ציון בחינוך הפוליטי שלי. זו הפעם הראשונה שפגשתי פלסטינים כל כך לעומק. מפגיני בלעין הם החברים שלי עכשיו, אלו הם השותפים הפוליטים שלי והמאבק הוא גם חלק משמעותי מאוד מהאוטופיה הפוליטית שלי".