6 שנים אחרי: מה נשאר ממיתוס ג'וליאני?

רודולף (רודי) ג'וליאני הוא היום המועמד המוביל במרוץ לנשיאות ארצות הברית. ג'וליאני קנה את עולמו אחרי פיגועי 11 בספטמבר. בשבוע הבא ימלאו שש שנים לפיגועים, ושתי הדמויות הפעילות בניו יורק, ג'וליאני שהיה ראש עיר ו[[הילרי קלינטו]]ן, סנטורית טריה, טיפסו בינתיים כמה שלבים בפוליטיקה האמריקאית. שניהם פופולריים, שניהם מעוררי מחלוקת ושניהם רבי פנים. בחרנו להתמקד בדמותו של ג'וליאני, לרגל 11 בספטמבר ולפרוס בפניכם את מורכבותו, כפי שהיא משתקפת מהחלטותיו ומעשיו במישור הציבורי והאישי.

רודי ג'וליאני הוא יליד [[ברוקלין]] ש[[בניו יורק]]. שני הוריו ממשפחות מהגרים איטלקיים. בברוקלין של שנות הארבעים והחמישים, קשה היה להיות איטלקי בלי קשר כלשהו עם המאפיה. ואמנם, אביו בילה זמן מה בכלא בעוון שוד, ואחר כך שימש "מוציא לפועל" של המאפיה עבור דודו של רודי. אבל ההשפעה העיקרית עליו הייתה ככל הנראה של אנשי החוק הרבים שהיו במשפחתו המורחבת. עם תחילת לימודיו במכללה שקל להיות כומר קתולי. אחר כך שינה את דעתו ופנה ללימודי משפטים. הוא סיים בהצטיינות תואר דוקטור למשפטים באוניברסיטת ניו יורק.

ג'וליאני הצליח להתחמק משירות צבאי ב[[מלחמת ויאטנם]], כמו פוליטיקאים בכירים רבים בארצות הברית (ראה [[ג'ורג' בוש]]). בשנת 1970 הוא הצטרף למשרד התובע המחוזי של דרום ניו יורק. הוא עמד בראש יחידת הסמים בתביעה המחוזית. כבר אז תוארו פעולותיו כ"מופרזות" על ידי עמיתיו בתביעה. הוא התקדם למשרת התובע המחוזי של ניו יורק בשנת 1983.

בתקופה זו התעצבה תפיסתו לגבי חוק וסדר, והוא שימש תובע בכמה משפטים מתוקשרים מאוד ובעלי פרופיל גבוה. בין מי שהרשיע היה גם [[מרק ריץ]]' המפורסם, שניהל סחר לא חוקי עם אירן בעת משבר בני הערובה והעלים מס במיליוני דולרים. [[ביל קלינטו]]ן העניק חנינה למרק ריץ' בסוף כהונתו, ויש הטוענים שלא מעט בזכות ידידיו הישראלים של ריץ'.

ג'וליאני סגר מעגל וניהל משפטים נגד הפשע המאורגן. סיסמתו הייתה "אנחנו נמחוק את חמשת המשפחות" – ארגוני הפשע הגדולים של המאפיה. ג'וליאני הצליח בהרשעתם של 11 מהנאשמים שבמשפטם שימש תובע, בינהם "ביג" פול קסטלנו, ראש משפחת גמבינו ואתוני "פאט טוני" סלרנו, ראש משפחת ג'נובזה.

במהלך כל תקופת היותו תובע, נשמעו כלפיו האשמות על כך שהוא נלהב מדי להרשיע ושהוא מנהל משפטים מסיבות פוליטיות. האשימו אותו גם באופורטוניזם פוליטי, שכן בשנות הששים, בתקופת כהונתו של [[ג'ון פ. קנדי]] הוא היה דמוקרט נלהב. באמצע שנות השבעים הפך לעצמאי ואילו עם תחילת שלטון רייגן הוא הפך לרפובליקני. אפילו אימו אמרה עליו שהוא "הפך לרפובליקני כשהוא התחיל לקבל מהם משרות".

במפלגה הרפובליקנית לא היו שבעי רצון ממועמדותו של ג'וליאני לראש העיר ב-1989, משום שלא היו בטוחים עד כמה הוא נאמן לערכי המפלגה. הוא הפסיד לדיוויד דינקינס בהפרש קטן. בשנת 1993 הוא התמודד שוב והפעם היה חמוש בביקורת ממשית על דינקינס, שניהל את העיר באופן די כושל. בניו יורק פרצו מהומות אנטישמיות בין שחורים לחרדים ב"קראון הייטס". הכומר השחור [[אל שרפטון]] הכריז חרם על חנויות של קוריאנים והפשע גאה.

ג'וליאני התמקד במסע הבחירות שלו בשני נושאים: פשע ומיסים. בשניהם היה לו ניסיון עשיר והוא שכנע את העיר, הדמוקרטית בדרך כלל, והיה לראש העיר הרפובליקני הראשון מאז שנת 1965.

ג'וליאני ניגש מיד למשימה של חיסול הפשיעה בניו יורק, תוך נקיטת גישת "החלון השבור": שימוש ביד קשה על כל עבירה קטנה. המשטרה קיבלה יד חופשית לפעול, לעתים באופן אלים. על פי השמועות, גויסו למשטרה באותה תקופה גם שוטרים שהיו בעבר עבריינים. המגמה של ג'וליאני הייתה להפוך את [[מנהטן]] ל"ידידותית למשפחה" (ואגב, הדגש היה בעיקר על מנהטן, ולא על רובע ה[[ברונקס]] ו[[הארלם]] האלימים).

ירידה במקרי הפשיעה נרשמה בתוך זמן קצר ביותר. עוד אמצעי בו השתמש ג'וליאני הוא "ניקוי הרחובות" ממחוסרי בית ושאר מפגעים כמו אומני רחוב, רוכלים ושאר הטיפוסים הצבעוניים שאיפיינו את אזורי הבילוי והשוטטות של העיר.

מי שביקר בניו יורק בשנות השמונים ושב אליה בשנות התשעים, כשנתיים אחרי תחילת כהונתו של ג'וליאני לא זיהה את העיר. לא עוד חמישה קבצנים המתנפלים על העומדים בכל רמזור ומבקשים רבע דולר. לא עוד חבורות של פנקיסטים, היפים ושאר דמויות ססגוניות מתגודדות בגנים. גם אחרי עשר בלילה, הליכה ב[[סנטרל פארק]] או בפאתי הווילאג' נראתה בלתי מאיימת בעליל. וכן, אף אחד לא ניגש לתיירים בכיכר ג'ורג' וושינגטון למכור להם "ג'נג'ה".

מרכז העיר ורחוב 42 חזרו לקדמותם והיו שוב לאזור התיאטראות, אחרי שנים שהם שרצו מאורות פורנו וזנות. ג'וליאני זכה לכינוי "איל דוצ'ה", "הדוכס", כמו איטלקי אחר שכונה כך בעבר, בניטו מוסוליני.

כמה אנשים מתו כתוצאה מהטיפול שהעניקה להם המשטרה הניו יורקית בעזרת אלותיה. באבנר לואימה, תושב זר התעללו השוטרים מינית, גם כן בעזרת האלה. ג'וליאני העניק למשטרה גיבוי מלא. באשר למחוסרי הדיור שנעלמו מן הרחובות, השמועה אמר שהם נשלחו באוטובוסים לרבעים אחרים ולערים צפוניות במדינת ניו יורק, לקפוא מקור באין רכבת תחתית. ההתרחשות עברה מן הרחוב לתוך הברים והמועדונים, או לרבעים אחרים בהם התחושה פחות מחניקה, כמו [[ויליאמסבורג]] בברוקלין.

ג'וליאני התנגש עם הקהילה השחורה וההיספנית בעיר, כשאסר על תהלוכות והתכנסויות גדולות. ברבעים הפחות שיקיים של ניו יורק התושבים היו מלאי זעם. על הקהילה ה[[קריאולית]] נאסר לקיים אירוע משפחות תמים ביום חג לאומי וניתן היה לשמוע את שדרני הרדיו של התחנה הקהילתית הקריבית השלווה נדהמים מדוע הם לא יכולים לקיים את תרבותם. בדבר אחד לא הצליח ג'וליאני לפגוע: מוכרי הנקניקיות והבייגלה, שזכו לתמיכת תושבי העיר והצליחו לשמור על העגלות שלהם. ג'וליאני גם הפריט את בתי הספר בעיר וקיצץ 6 מיליארד דולר מתקציב החינוך, צעד שפגע בממוצע הציונים של תלמידים.

אבל כאמור, ג'וליאני הוא דמות מורכבת. למרות היד הקשה שבה ניהל את העיר, הוא הגן, למשל, על המהגרים הבלתי חוקיים ומנע פניות לרשויות ההגירה כדי לגרשם. הוא גם פעל למען זכויות הומוסקסואלים ולסביות שזכו בתקופת כהונתו למעמד של מעין "שותפים לחיים" מבחינת העיר, ולחץ על מועצת העיר הדמוקרטית בעניינם.

הפיגועים במגדלי התאומים ארעו בסוף כהונתו השנייה של ג'וליאני, אבל הוא לא התנהג כמי שעומד לפרוש. הוא לקח אחריות מידית על פעולות ההצלה והשיקום ועשה זאת מעל כל במה ציבורית שניתנה לו. הוא הודיע בעצמו על סגירת מנהרות הרכבת התחתית כאמצעי זהירות. הוא פנה לציבור ואמר לו שאין חשש שפוזר חומר כימי כחלק מהמתקפה. הוא התבטא בסוגיות פוליטיות, כמו האשמות כלפי ארצות הברית על מדיניות בלתי מאוזנת במזרח התיכון.

ג'וליאני נסך ברבים באותה תקופה תחושת ביטחון, ראשית ביחס לבהלה הראשונית ואחר כך בענייני השיקום והאבטחה. הוא נשבע להקים את ניו יורק מההריסות והשתמש בארבעת החודשים שנותרו לכהונתו כדי לקיים כמה שיכול. הוא נראה בכל אירוע ציבורי חשוב – משחקי הבייסבול והכדורסל של הקבוצות הניו יורקיות, קונצרטים, אירועי צדקה וזיכרון. התקופה הזאת הקנתה לו את הכינוי "ראש העיר של אמריקה". ה"טיים מגזין" בחר את ג'וליאני ל"איש השנה" של 2001.

בסרטון בן 13 דקות שפרסם איגוד כבאים ארצי, מופיע סגן מפקד יחידת הכבאים של ניו יורק, ג'ים ריצ'ס. הוא אומר: ""יש שרידים של גיבורים מתים בערימת זבל, רק בגלל ג'וליאני. הם עדיין שם היום ואף אחד לא מעביר אותם". ארגון הכבאים טוען ש"תדמיתו של ג'וליאני כראש העיר של אמריקה היא מיתוס". אחרים תוהים בסרט מדוע הופסקו ניסיונות החילוץ באחד מן המקומות שנפגעו, אחרי שמשלוח זהב שאבד במקום נמצא.

ג'וליאני ניהל את העיר באופן כל כך כושל, גורסים הכבאים, שמכשירי הקשר שניתנו להם היו פגומים והיו כאלה שנהרגו בשל כך. ג'וליאני התייחס בביטול לטענות ומקורביו אמרו שהסרטון "גורם אפילו ל[[מייקל מור]] להיראות אמין".

מייקל מור אוזכר לא בכדי. רבים מעובדי ההצלה שנרתמו לפעולות החילוץ ב-11 בספטמבר חלו במחלות מסתוריות. רבות מהן, ככל הנראה בגלל חומרים רעילים שנשרפו. בסרטו החדש, "סיקו", מתעד מור את הטיפול שזכו לו אנשים אלה. עיקר הטענות נגד ג'וליאני נוגע לכך שהוא ויתר על הזהירות כדי להגיע להישגים מהירים. ג'וליאני נהג באופן ריכוזי וניכס לעצמו סמכויות שהיו בידי סוכנויות ההצלה השונות.

טענה אחרת שנשמעה נגדו היא שהוא ניצל את אירועי 11 בספטמבר כדי להתעשר. ג'וליאני הקים חברת ייעוץ לממשלות ועסקים שלושה חודשים בלבד אחרי האירועים. בזכות המוניטין שיצאו לו כ"ראש העיר של אמריקה", הוא שלשל לכיסו 100 מיליון דולר, כך גילה לפני מספר חודשים ה"וושינגטון פוסט".

ובנימה צהבהבה יותר: ההשמצות החריפות ביותר נגד ג'וליאני, אולי, קשורות למערכות היחסים בהן היה מעורב. הוא היה נשוי שלוש פעמים, ופעמיים התחיל את מערכות היחסים החדשות לפני שהתגרש. אשתו הראשונה הייתה בת דודו מדרגה שנייה. כעבור 14 שנות נישואין, כשהוא כבר מתגורר עם דונה הנובר, מגישת טלוויזיה שפגש בוושינגטון, הוא הצליח לשכנע את הכנסייה הקתולית לבטל את נישואיו, משום שלדבריו "לא ידע שאישתו הקודמת היא בת דודו".

לג'וליאני והנובר נולדו שני ילדים, אולם הוא לא נותר נאמן וניהל רומן עם אחת מעוזרותיו. אחר כך פגש באישתו הנוכחית, ג'ודית ניית'ן. גם איתה הוא ניהל קשר בעודו נשוי. בנו וביתו התרחקו ממנו בעת שהוא דבק באישתו החדשה והאקסצנטרית. לפי השמועות, היא לא מרשה לאיש לקרוא לה "ג'ודית" וקונה כרטיס טיסה נפרד לתיק ה[[לואי ויטון]] שלה, אותו היא מכנה "בייבי לואי".

שמועות מרושעות אחרות אומרות שג'וליאני קיבל מתנות וטובות הנאה כמו כרטיסים ומזכרות מקבוצת הבייסבול "ניו יורק ינקיז" שהוא מעריץ. אין סוף לשמועות המרושעות המתרוצצות על ג'וליאני בצהובונים הניו יורקים, למשל שהוא היה חבר ילדות ומקורב לכומר הפדופיל אלן פלאקה.

ג'וליאני החל לתכנן את המרוץ לנשיאות ארצות הברית כבר בשנת 2004. פרטים מן הקמפיין שהוא תכנן דלפו בתחילת השנה, אחרי שה"דיילי ניוז" גילה יומן של ג'וליאני, שנשכח או נגנב ממנו ובו הוא מפרט את חששותיו ותוכניותיו. לפי היומן, הוא התלבט אם להגיש מועמדות ולנטוש את עסקיו המשגשגים. סיבה אחרת שגרמה לו חשש היא ההיסטוריה המשפחתית השנויה במחלוקת שלו ויחסיו עם נשותיו.

אבל עד מהרה התמקם ג'וליאני בראש טבלת המועמדים הרפובליקנים. בין הדברים שלא הזיקו לפופולריות שלו בסקרים: הטענות שהוא לא רפובליקני מספיק ומזגזג בענייני הפלות וזכויות הומוסקסואלים. קמפיין הכבאים לא פגע בו ומהאגף השמרני במפלגה הרפובליקנית הוא לא כל כך מפחד – הוא נבחר תמיד על ידי האגף הליברלי.

שני מועמדים שמרנים "כשרים" עומדים מולו – פרד תומפסון ומיט רומני, עם יתרון בסקרים לתומפסון, השחקן הפופולרי מ"חוק וסדר". עובדה שיכולה בהחלט לשחק לטובתו היא הסקרים לפיהם הוא ישיג את התוצאה הטובה ביותר מבין המועמדים הרפובליקנים, אם יתמודד נגד הילרי קלינטון, המועמדת הדמוקרטית העדיפה.

דעת הקהל האמריקנית, אם כן, מקבלת את ג'וליאני, האיטלקי הקתולי בן המהגרים וסולחת לו על חולשותיו. אולי בגלל הכריזמה, אולי בגלל האמונה העזה בקבלות שלו על ביעור הפשע בניו יורק ומנהיגותו אחרי 11 בספטמבר. יתכן גם שאחרי האוונגליזם הדתי של הנשיא הנוכחי, ארצות הברית כמהה למנהיג פרגמטי, גמיש ובעל תושיה של עורך דין.