בחלומי נגלים אלי אחד אחרי השני כל אותם אלילי ילדות קסומים. אני לוקח רוורס עשר שנים אחורה, הזמן עוצר מלכת ואני מוצא את עצמי בחצר בית הספר התיכון, לבוש קצת מוזר ומקשיב למוזיקה רועשת ומהירה. הנערים עם הסקייטבורד מפלרטטים עם כל הבחורות היפות, ורק אני מרוצה עם שלושת האקורדים המהירים שבוקעים מהדיסק מן המיושן שמונח על ברכיי; אוסף תמונות קצרות של כיאוטיקה חמימה והמון מיצי קיבה. הרבה לפני שהדברים החלו להיות ציניים כאן. אני מתעורר כעבור זמן קצר עם חיוך מתוחכם ובוגר רק כדי לגלות שהערב אפקט הדה-ז'ה-וו הזה הולך לתפוס צורה ושם ממש כאן, בפינת הרחובות הרצל קיבוץ גלויות, ואת רגעי הרגרסיה האלו לי שום כוונה להחמיץ.
NOFX מגיעים לראשונה להופיע ממש כאן, בחור המזרח תיכוני שלנו, ורשימת הצ'ק ליסט שלי מהתקופה הטובה ההיא, הולכת להסגר סופית; תיקון היסטורי אישי בצורה של חבורת הטראש הכי ליצנית שידע הפאנק מימיו, בדיוק בזמן שהז'אנר עצמו סוגר 30 שנה של היסטוריה משלו. וללהקה, שהחלה את דרכה בברקלי קליפורניה ב-1983 ועברה חיש קל לסצינת ה"אטומיק קפה" וה"וויסקי" של לוס אנג'לס, יש בהחלט מקום של כבוד בפנתיאון של אשפי הז'אנר; קצת מתחת לקלאש, לסקס פיסטולס ולראמונז, אבל רק במרחק נגיעה.
בהנהגתו של פאט מייק (בחור בכלל לא שמן) על בס וצרחות, ובשותפותם המלאה של אל חפה (היודל'ה האמיתי של הלהקה) על גיטרות וחצוצרות, אריק סנדין על תופים ואריק מלווין על גיטרה, NOFX החלו לייצר אלבומים ומיני אלבומים בחברות אינדי קטנות באזור החוף המערבי בייחוד בחצי השני של שנות ה-80, בדיוק בזמן שהסצינה הקליפורנית השמיעה קולות גסיסה ופינתה מקום לדור הגלאם המאוס. רק בשנת 94', בה הוציאו את יצירת המופת "Punk in drublic", הלהקה החלה לקבל את תשומת הלב הראויה, ואת הקריצה המתבקשת של המיינסטרים. כל זה באשמת או בזכות, אתם תחליטו, של הרכבי מסטיק כגון גרין דיי ו-offspring, שמצד אחד בישרו על תחייתו של הפאנק, אך מצד שני הזנו אותו ושלחו אותו ישירות אל ברכיי ה-MTV ודומיו. אבוי לאבות האנרכיה.
נעליים
למרות ההצלחה היחסית, הלהקה החליטה להישאר בתחומי המוכר והבטוח ולא לעבור ללייבל מפלצתי כזה או אחר. למעשה, עד היום הלהקה מוציאה אלבומים דרך לייבלים עצמאיים. בתחילת שנות ה-90 דרך "Epitaph records" האיכותי של ברט גורוביץ', הקולגה מבד רליג'ן, ומאוחר יותר דרך הלייבל של פאט מייק עצמו, "Fat wreck chords". באלו, הלהקה הוציאה את "Heavy petting zoo" האיטי, "So long and thanks for all the shoes " (זכר לנעליים המושלכות עליהם בהופעות) ואלבום הופעה בשם "I heard they suck live". ובדיוק כאן גינוני הליצנות פסקו. טוב, בערך.
בשנת 99', הלהקה הוציאה את "The Decline", טראק אחד באורך של 18 דקות (כמה לא פאנק), שסימל את האג'נדה החדשה של הליצנים במיל', או במילים אחרות, "הפכנו להיות פוליטיים ויש לנו המון דברים להגיד, אז תזדיינו". בעקבותיו הגיע אלבום מלא בשם "Pump up the valuum ", אבל זה לא היה עד " War on Errorism" ב-2003, בזמן תחילת הקרבות בעירק, כשפאט מייק באמת החל לפתח אלרגיה לרפובליקן המאוס ג'ורג' בוש. "היכן שהוא בטקסס יש כפר ללא השוטה המקומי", הוא המשפט המכונן על אריזת הדיסק. לאחריו, מנהיג הלהקה הוציא שני אלבומי אוסף בשם "Rock against Bush", שלווה בסיבוב הופעות הנושא את אותו השם עם מיטב כוכבי הסצינה כגון "Descendents", "Flogging molly" ו-"Sum 41" בנוסף ללהקות נוספות שהרכיבו ליין אפ מרשים. הקו המיליטנטי נמשך דרך "Wolves in Wolves Clothing", אלבום האולפן האחרון שלהם שיצא בשנה שעברה.
ועכשיו הפאנקוגרפיה המרשימה הזו נוחתת כאן. בשונה מהרכבים אחרים שמגיעים להופעה בישראל לאחר 20 שנים של פעילות, אל תצפו לרוקיסטים מאפירים שמעוניינים לדפוק כרטיס ולחזות בקו החוף מחלון המטוס . NOFX מגיעים לכאן כדי לעשות את אותו הדבר שהם עושים באותה נוסחה בדיוק מאז שנת 83'. הפאנק, הוא אמנם לא בשביל כל אחד, אבל הוא יותר מדי זקן למות צעיר, ויש מספיק אנשים בכל מקום שמוכנים לשמוע אותו. גם במחוזותינו, ואגב מחוזותינו, אף מילה על הקשר היהודי של הלהקה.
NOFX יופיעו הערב בבארבי בתל אביב וביום שישי ב"סיטי הול" בחיפה. בהופעות תשתתף גם להקת "יוסלס איי-די" הישראלית, שחבריה יזמו את הבאת הלהקה לארץ.