ממשלת רייטינג

מטחי הקסאמים התכופים על שדרות והפגיעה בשגרת חיי התושבים בעיר הם מציאות שהדעת אינה סובלת, ויש לשים לה קץ לאלתר. לתובנה הבסיסית הזאת שותפים כלל אזרחי ישראל, שנושאים את עיניהם לצמרת המדינית והביטחונית בכדי לאתר שם את החשיבה היצירתית והמושכלת אשר תביא, סוף סוף, לשינוי אמיתי במצב.

ואולם הרעיונות המופקים על ידי אותם בכירים מוכיחים לנו פעם נוספת, כי מקוריות מחשבתם של אלה נעה בטווח שבין המקל לנבוט. הדילמה שבה מתחבטים חברי הקבינט המדיני-ביטחוני היא האם יש לצאת לפעולה צבאית נרחבת בעזה, כפי שסבורים השרים דיכטר וישי, או שמא לנקוט ב"סנקציות אזרחיות" ברוח הצעתו של השר חיים רמון.

אליבא דממשלת כלאיים משונה זו, שבה אין להבחין בין יונה לבין נץ, הדרך היחידה שבה יכולה ישראל להגיב היא דרך הכוח, והשאלה היא רק באיזה סוג של כוח לבחור. אך גם השר בעל הזיכרון הקצר ביותר יודע היטב כי שתי הדרכים הללו ננקטו, ובאינטנסיביות רבה, כבר פעמים רבות בעבר - וללא תוצאות מזהירות.

במישור הצבאי, צה"ל מעולם לא הפסיק את פעילותו ברצועה בניסיון לצמצם את ירי הקסאמים, פעילות שהגיעה לשיאה בשני המבצעים "גשמי קיץ" ו-"ענני סתיו" במחצית השנייה של 2006. שני המבצעים הללו, שכללו כניסה מסיבית של כוחות קרקעיים לרצועה, לא רק שלא צמצמו את ירי הקסאמים, אלא אף הביאו להגברתו. על נקודה זו עמד גם מרכז המידע למודיעין וטרור (מל"מ), אשר מציין בדו"ח סיכום לשנת 2006 כי הפעילות הצבאית הישראלית ברצועה "דרבנה את ארגוני הטרור להגביר מאמציהם לירות רקטות לשטח ישראל".

גם האפשרות השנייה שעל הפרק, המכונה בפי בכירינו "סנקציות אזרחיות" ושהינה, למעשה, ענישה קולקטיבית של אוכלוסיה אזרחית, איננה הברקה חדשה. מעברי הרצועה הרי סגורים תדיר בין כה וכה, ואספקה מסודרת של מים וחשמל לא זכורה לתושבי הרצועה מזה זמן רב ביותר, בין היתר הודות להפצצת תחנת הכוח בעזה על-ידי ישראל ביוני 2006. גם אם ישראל מתעלמת מההיבטים המוסריים והמשפטיים של מעשיה אלה (אמנת ז'נבה הרביעית, עליה חתומה ישראל, אוסרת במפורש ענישה קולקטיבית של אזרחים באזורי מלחמה), הרי שאין היא יכולה להרשות לעצמה להתעלם מחוסר האפקטיביות המשווע שלהם. ולאור מלחמת האזרחים האלימה שעומדת בראש סדר היום של אזרחי עזה, הסיכויים של סנקציות מעין אלה להשיג תוצאות בשטח קטנים עוד הרבה יותר.

כיצד, אם כן, ניתן בכל זאת להתמודד עם איום הקסאמים ולהביא להפחתתו? ייתכן שכדאי לשרינו להפיק פעם נוספת לקחים מהעבר הלא רחוק; לפני שנה, בתום חודשים סוערים מאד שעברו הן על תושבי שדרות והן על תושבי עזה, מה שהביא להרגעת הרוחות ולהפחתה מיידית של למעלה מ-70 אחוז בירי הקסאמים היה הסכם הפסקת האש אליו הגיעו אולמרט ואבו-מאזן לקראת סוף נובמבר. נכון הוא שאבו מאזן, למרבה הצער, כבר איננו "בעל הבית" בעזה. מי ששולט היום דה-פקטו ברצועה הוא חמאס, מה שהופך אותו לכתובת היחידה שיכולה לספק לישראל, ובמיוחד לתושבי שדרות והסביבה, את השקט המיוחל. בכירי חמאס הודיעו בהזדמנויות שונות על נכונותם להגיע להסכם הפסקת אש ארוכת טווח, גם מבלי שמי מהצדדים יתבקש להכיר רשמית בצד שמנגד. החשש מפני חיזוקו של החמאס בדרך זו הוא מגוחך ומופרך מיסודו, שהרי תנועה זו הפכה זה מכבר לגוף החזק בעזה על אפה ועל חמתה של ישראל, אך עוצמה זו היא גם הערובה לכך שהחמאס יוכל "לספק את הסחורה" בשטח.

תושבי שדרות לא צריכים כעת ממשלה המונעת משיקולי רייטינג ונקמה, אלא ממשלה אחראית שתמלא את חובתה המוסרית לאזרחיה ותאפשר להם לחיות חיים שפויים, חיים שהם חשובים לאין-ערוך מתדמיתה של הממשלה המופקדת על גורלם.