תקווה עכשיו, לא "שלום"

הכוהנים והאדמו"רים של דת "השלום" טוענים שהם מעדיפים את קדושת האדם על-פני קדושת האדמה. בכך הם מנמקים את צדקת דרכם בהשוואה לזו של המחנה הציוני. הם כה משוכנעים בצדקתם עד שאינם מבחינים בכך שיקיריהם בעולם הערבי אינם שוקלים לוותר ולו על שעל אחד של אדמה, כלומר טענת "אף שעל" מוצדקת בעיניהם כל עוד אינה מושמעת מפי יהודים.

סיסמת קדושת האדם נאמרת על-ידם ללא קשר למציאות וללא בחינה האם מדיניותם אינה מובילה דווקא לאובדן חיי אדם. אותם כוהנים מוכנים להקריב למולך "השלום" אלפי קורבנות אדם, יהודים ואפילו ערבים, ובלבד שתהליך "השלום" יימשך. אותם אדמו"רים ממשיכים להטיף לנסיגה חד-צדדית ונסיגה בהסכם, הינתקות והתכנסות, ובלבד שמצעד האיוולת של שטחים תמורת "שלום" יימשך, גם כאשר ברור לכל שמדובר בשטחים תמורת טרור. אותם נאורים בעיני עצמם, שזכויות האדם בפיהם – ובלבד שאיננו יהודי – מוכנים להעלים עין מגירוש גזעני של יהודים בגלל יהדותם, מעשה שלא היו מתירים לעשותו אילו היה מדובר בזכויות האזרח והקניין של ערבים.

הכוהנים והאדמו"רים של דת "השלום", יחד עם קבלני הביצוע שלהם – אתרוגי העבר וההווה – נתנו ונותנים רוח גבית לטרור של המחבלים הטובים ושל אחיהם הרעים, ואינם מניחים לעובדות לבלבל אותם. מן הנשיא ועד אחרון הטוראים שביצעו את הפקודה הבלתי חוקית בעליל של הגירוש – זו שדגל שחור משחור מתנוסס מעליה - אין נשמע כל דבר חרטה על השגיאות הנוראות, ממחדל אוסלו ועד הגירוש. והכל נהנים מרוח גבית ממערכת המשפט שאיבדה את יוקרתה ואמינותה מאז שהכשירה את שרץ הגירוש, וממערכות התקשורת שהתגייסו כעדר למען כל רעיון נפסד: אוסלו, ז'נבה, גדר הביטחון, ההתנתקות.

מן הצד השני של המתרס קיים הרוב, רובו דומם ומושתק, הרואה את פני המציאות ויודע ש"השלום" אינו פתרון, ושלום אמת אינו ניתן להשגה בימינו, ואף אינו קשור ותלוי בהקמת מדינת אויב בלב הארץ. המציאות של 14 השנים האחרונות הבהירה לכל מי שעיניו בראשו ששלום אינו בר-השגה בימינו, וששלום אמת ומדינה פלסטינית ממערב לירדן הם דבר והיפוכו. לפיכך יש להיערך לחיזוק הקיום ולביסוסו למרות העדר שלום, ולא להשקיע מאמצים כה רבים בהשגת מקסם השווא הקרוי "שלום עכשיו".

למעשה מדובר על בחירה בתקווה ובחיים במקום ב"שלום", בחיזוק כוחו של צה"ל בהגנה ובהתקפה במקום בהכנתו לגירוש נוסף, בהמשך ניהול המדינה למרות מצב החירום במקום על ידי החמרת מצב זה בגלל שיגיונות "שלום".

מבחינה פוליטית דרוש מתן ביטוי פרלמנטרי למי שבוחר בתקווה ובחיים במקום ב"שלום"; למי שמעדיף את החזון הציוני על-פני "חזון שתי המדינות"; למי שחולק על שטיפת המוח הממושכת כאילו חיזוק האויב משרת את ישראל.

מבחינה פוליטית צריך ללכת קדימה ולבטל את "קדימה", צריך לסלק את אהוד אולמרט מן השלטון ללא קשר לדו"ח וינוגרד ולמועד פרסומו, צריך לעסוק בבעיה היהודית ולא בבעיה הערבית, להשקיע בעליה במקום בפטפטת על מימוש "זכות השיבה" של פליטים ערביים בתוככי יהודה ושמרון, בחינוך ציוני במקום בהצטרפות לתעמולת האויב, בהעדפת התקווה והחיים על-פני ה"שלום".

עד היום לא היה ביטוי פרלמנטרי לימין החילוני הגדול והדומם. התקשורת מציגה שוב ושוב את השיח הציבורי כאילו הוא מתנהל בין הרוב היהודי החילוני בתוך "הקו הירוק" לבין המיעוט הדתי מעבר לקו, ומתעלמת מכך שרוב הכתומים הם חילוניים בתוך הקו. להם דרוש ביטוי פרלמטרי-מפלגתי, כלומר מפלגה שתהווה משקל נגד ל"שלום עכשיו" וגרורותיו. מפלגה שתעדיף תקווה וחיים עכשיו.

הכותב שימש כיו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי בין השנים 2001-2005