צל"ש לגנאי

הטקס שהתקיים אתמול, ובו הוענק מספר חסר תקדים של 143 עיטורים וציונים לשבח ללוחמי צה"ל שהשתתפו במלחמת לבנון השניה, העלה בי את התהיה בדבר הצורך בטקס גרנדיוזי מעין זה. האם הוא מבקש לכסות על משהו? כאילו שאם נתרכז בו נוכל לשכוח ולו לרגע את הכאב, את המחיר, את הספקות. הרמטכ"ל פנה כצפוי למשתמטים וקרא להם להשפיל מבט. גם אני חזרתי לשאלות שהם מעוררים אצלי.

התבוננתי באירועי השבוע שעבר ונזכרתי בהרוג ה-156 של המלחמה, אזרח שביתו נהרס במלחמה ועדיין לא נבנה מחדש, בהורי החטופים שנאלצים להמשיך להיאבק לבדם כדי להשיב את בניהם (כאילו לא למדנו דבר ממקרה רון ארד), בחיילים ששחו בקישון וממשיכים לתבוע מהצבא להכיר במחלתם, ובאימהות שצריכות לקוות שלא יילקחו איברים מגופות בניהן, כפי שקרה לקווין כהן.

זהו סיכום השבוע האחרון בלבד, אבל אל דאגה: תהיה עוד מלחמה, צודקת ללא ספק; מהצעירים תדרוש המדינה להתגייס ומאתנו ההורים - למסור את הבנים למלחמה, על הבית כמובן, ומי שיעז לפקפק ייקרא משתמט ויושמץ במיטב הרפרטואר.

באיזו זכות דורשת מדינה מאזרחיה להקריב כל כך הרבה, ומצדה אינה ממלאת את תפקידה? איך יתכן שמדינה שמאמינה בהכרח שלה לצאת למלחמות לא נוהגת באחריות כלפי אזרחיה כאשר היא שולחת אותם להילחם? איך קורה שהיא לא דואגת לארגנם ולציידם כהלכה, כפי שלמדנו מדו"ח ועדת וינוגרד? מדוע אינה מכבדת את חוליה? ואת מתיה? מדוע היא לא דואגת לעורף?

אני תוהה אם כל-כך הרבה שנים של חיים בתוך חוויה של מלחמות כמצב בלתי נמנע הובילו למצב הצפוי של שחיקה, עד כדי כך שהחברה הישראלית כבר לא מסוגלת לסחוב את העגלה הזאת, שהיא התעייפה ולא מסוגלת לעמוד מאחורי הבטחתו של בן-גוריון: "תדע כל אם עבריה שמסרה גורל חיי בנה לידי מפקדים, ראויים לכך".

מנהיגים ממשיכים לנהל מלחמות בלי לתת עליהן את הדין. כשפורצת מחאה, הם מתעלמים ממנה, כפי שקרה למחאת ההורים השכולים והמילואימניקים במלחמה האחרונה, וכשמישהו מסרב לציית ללא עוררין לקריאה אל הדגל, הם מגנים אותו. הם רוצים שנתבונן בהתרגשות בטקס של אתמול, שנזיל דמעה, ובלבד שלא נטיל ספק. אבל כל עוד לא תשמע קריאת התגר על ההתנהלות הזאת, לא תהיה למדינה סיבה לנהוג אחרת.

המשתמטים אכן לא מנסחים כך את מחאתם, אבל אני סבורה שהמסר המסתתר מאחורי התנהגותם הוא האמירה שמדינה שאינה לוקחת אחריות על התנהלותה אינה יכולה לדרוש מצעיריה לשלם מחירים, ממחיר החיים עצמם ועד המחיר של חיים נורמטיביים.

קשה לנו לשמוע זאת, ללא ספק. אלא שבמקום לעצור לחשבון נפש, לשאול שאלות ולחפש דרכים אחרות להתמודד עם תחושת האיום הקיומי, אנחנו ממשיכים באותה שפה, באותם מהלכים. מנהיגנו ממשיכים להאמין שהדרך היחידה להתמודד היא לצאת למלחמה ולהשלות את עצמם שנוכל להמשיך כך עד אין קץ.