אבודה בכרך מבטון

אין ולא היה אחד בספטמבר מבעית ומבלבל יותר מזה שזימנה לי כיתה ז'. למעשה, הוא נערך כלל ב-31 באוגוסט, ענה לשם הדיפלומטי "יום מכינת השילוב" וכלל הדגמה על יבש של מראה בית הספר ושל המורה שתטיל עלינו את מרותה בשנים הבאות. סוג של קדם אירוויזיון ליום הראשון ללימודים.

באותו אחד בספטמבר מאולתר, התכנסנו כולנו, נרגשים ובעיקר מטר חמישים, טועים ותועים בכבישה הפתלתלים של "קרית החינוך" הנהריינית. עוד שם נאה שמתקשה להסתתר מאחורי תפלצת בטון המכילה 3,000 תלמידים מ-ז' ועד יב'. ובמילים נרדפות: רכבת של בניינים, הלא הם "חטיבת על" ו"מגה תיכון", הנפרשים על פני למעלה מקילומטר (ואני יודעת, כי שם רצנו את ריצת האלף מטרים), ומחולקים ל-2 חטיבות ביניים, 2 עליונות, בנייני שירות, מגרשים, ספריה ואולמות.

היתה זו רכבת בניינים שלאורכה אין שום בעיה ללכת לאיבוד כבר בהפסקה הראשונה. "אני לא חושבת שאי פעם נמצא את הצד שני", אמרתי לחברה הכי טובה בלב ליבה של עליונה ב', הממוקמת מרחק שנות אור מבניין א'. עדיין לא יודעות שמשלחת החילוץ ששיגר אז אחי, תלמיד כיתה י"ב, כבר בדרכה למקום.

בשלוש השנים שלי בבית הספר השלישי בגודלו בישראל לא סבלתי, פשוט כי למדתי מהר מחבריי לסרט-הנע שעדיף לא לצפות הרבה ולתפוס מקום טוב בשורה הראשונה על הדשא. נסו לחלק את שעות עבודתו של מורה מוצלח ב-40 ילדים כפול 14 כיתות בכל שכבה ואתרו בין השאריות כוח לחייך באילוץ ביום הראשון ללימודים מדי שנה. קצת אחרי, קנו לי ההורים חינוך יקר בבית ספר קיבוצי בררני שככל הנראה השתלם, וגם הוכיח, ש- 3,000 תלמידים שאיש כמעט לא מכיר – לא טועים.