ביס גורלי

השנה היא 1990. הימים ימי ראשית כיתה ב'. המוסד: בית הספר גבעולים ברמת גן. ליאת הצעירה צועדת בצעד בטוח ועם תיק ורוד (של מודן, שיא המודה) לעבר בית הספר (כ-20 מטרים מהבית) חמושה בחולצה ירוקה עם פס מעטר בכחול (תלבושת אחידה, למי שהמינוח לא זר לו) ובחשיבות עצמית שלא היתה מביישת תלמידת כיתה ד'.

טקס, שיעור ראשון עם המחנכת רותי (השם אמיתי לגמרי), שיעור שני גם הוא מאחורי. ומה עכשיו? הפסקת אוכל. פורסת באקט היגייני את המפית ועליה פו הדב שמאחל לי בתיאבון. ויש לי תיאבון, ברוך השם. מקנחת בענבים שטופים שהושמו בשקית ניילון. ומשם, הכל החל להידרדר.

בענב החמישי לערך, (עברו כמה שנים, אין סיבה לתפוס אותי במילה) אני מאתרת נמלה ללא רוח חיים. מי שראה מימיו נמלה שטבעה בתוך ענבים יודע, שמדובר במין נקודה כהה ורטובה, ומלאכת הפוסט מורטם והדיאגנוזה שאכן מדובר בנמלה לוקחת שניה או שתיים. משהסתיים ההליך, החלטתי באקט כירורגי מיומן שלנמלה חסרה רגל. לא שהיום יש לי מושג כמה רגליים יש לנמלה, אבל בזמנו, בראשית כיתה ב', התיימרתי להיות מומחית בזואולוגיה.

בסצינה קורעת לב של בכי היסטרי ירדתי למשרדה של המנהלת (גם שמה היה רותי - משהו במים של רמת גן כנראה) וסיפרתי לה שאכלתי רגל של נמלה. ביקשתי מהמזכירה להתקשר לאמא. מייבבת, פרשתי בפני אמא את הדרמה, סיפרתי שאני לא מרגישה טוב ופוניתי לאחות חביבה (זה היה שמה). המבוגרים שמסביבי הבינו כנראה שלא יצליחו להרגיע אותי (מה שמוכיח אחת ולתמיד שההיסטריה הייתה שם לפני ההורמונים), והחליטו להיעתר לבקשתי ולשלוח אותי הביתה.

שוב במזכירות. הורי בעבודה, וסבתי זומנה לקחת אותי. ואז, הווילדע חייע שאני, החלטתי שמדובר בהמתנה ארוכה מדי. בצעד בטוח חמקתי החוצה, טיפסתי בלי מאמץ על הגדר והלכתי לסבתא. מגיעה לסבתא הביתה – וסבתא אין. בינתיים, במרחק 150 מטרים משם, בבית הספר מחפשות אחרי סבתא, רותי ורותי. הילדה נעלמה, אמא מוזעקת מהעבודה. בלית ברירה ועם רגל נמלה (או סתם ענף של הענבים) במערכת העיכול אני צועדת אומללה חזרה לבית הספר. שם אני פוגשת במבטים הנוקבים של סבתא שלי (וגם ביד החזקה שלה, שבעוונותיי ירשתי) וברותי, רותי וחביבה מביטות בי באכזבה. נו, לפחות הייתי תלמידה טובה.