עוד שנתיים למנאייק

הזמן: שלהי הניינטיז. אני לא מאמינה שזה שוב קורה לי. היום הראשון ללימודים. והפעם – כיתה י"א. השעה היא 7:40 וכמו בכל שנה אני מוצאת עצמי עומדת עם התיק על הגב. מאחורי, שתי האחיות שלי. גם הן עם הילקוט על הגב. זה התצלום השנתי של פתיחת שנת הלימודים. עומדות בטור, תיקים על הגב, חלקנו עם חולצות של תלבושת אחידה (לא אני, תודה לאל) מחייכות למצלמה חיוך מאולץ. אמא מקליקה. זה נגמר, אפשר ללכת.

7:50 – מוצאת את החברים שלי על המדרגות של תיכון בן גוריון, מתחת לעץ החרוב בעל הניחוח הייחודי. עוד בטרם נשלפים המציתים ולפני שהסיגריות נדלקות, רטט של משהו מרגש עובר באוויר. יש מכות. מסתבר שליטל אמרה לשיראל (השמות האמיתיים שמורים במערכת) שיש לה פרצוף של - אתם מוכנים לזה? – נעל פקקים. שיראל נעלבה וכעת הן עומדות במרכז החצר, לא רחוק מהגלעד לתלמיד התיכון שנהרג בתאונת אופנוע לפני כך וכך שנים, מטיחות זו בזו כינויים מעליבים מתחום ההנעלה ומושכות זו בשערה של זו. סגנית המנהל, עליזה, מגיעה להפריד. מתפזרים לכיתות.

8:01 – שיעור מתמטיקה. בגילי הרך, המונה 16 שנים ומחצה, אני מתפכחת סופית: אין אלוהים. לא יכול להיות אלוהים, אם השנה נפתחת בשיעור מתמטיקה (הערה לעצמי: השנה אני משכנעת את ההורים שלי שהם חזקים מספיק כדי להתמודד עם הבושה של המעבר שלי ל-3 יחידות).

10:00 – הפסקה. סנדוויץ' חביתה (תחילת השנה, אמא משקיעה). סיגריה (הערה פדגוגית: מאז כבר הבנתי שהעישון מזיק לבריאות והפסקתי). הרהורים על היתרונות והחסרונות של "חבר חייל". מסקנה: אני רוצה אחד כזה.

10:25 – עוד לא אבדה תקוותנו. המורה לאזרחות מאחרת ב-10 דקות תמימות, אולי היא לא תגיע.

10:28 – תקוותנו אבדה. המורה מרים צועדת לכיתה. תחת זרועה תחוב הספר "דמוקרטיה ואזרחות בישראל". אם המדינה הזאת באמת היתה דמוקרטית לא היו מכריחים אותי לשבת פה. (הערה לעצמי: לברר האם יש סיכוי לקבל פטור מלימודים על בסיס של פגיעה בזכויות אדם).

12:00 – תודה לאל שלמישהו במשרד החינוך היתה את הרגישות להבין שהיום הראשון ללימודים קשה וטראומטי. מסיימים מוקדם. עוד 17 ימים לחופש ראש השנה. עוד שנתיים (פלוס מינוס) למנאייק.