מאות אלפי תלמידים ישובו ביום ראשון הקרוב לבתי הספר. לשמחתי, אני לא אהיה ביניהם. חוק חינוך חובה אינו חל עליי יותר. איני צריך יותר להתעורר מוקדם כל בוקר, להתייצב בכיתה בדיוק בשעה שמונה, להסתכל על השעון במשך כמה שעות, ואחר כך לחזור הביתה ולהתחיל את היום בשעה 15:00.
לא כל התלמידים מרגישים כך. בעבור רבים, בית הספר הוא מרכז החיים, ושעות הלימודים הן השעות החשובות ביותר במהלך היום. זאת מכיוון שבתי הספר בישראל אינם מהווים כיום מרכז של למידה והשכלה, אלא מקום למפגש חברתי, מעין מועדון לילה כושל במיוחד המתנהל כולו בשעות הבוקר.
לא באים בשביל ללמוד
לבית הספר באים בשביל לפגוש חברים ולצבור חוויות: לעשן ביחד ב"מחששה", לרכל, לצחוק על המורים בזמן השיעורים, לזרוק שקיות מים מהקומה הרביעית בהפסקות. לא באים בשביל ללמוד ולהשכיל, אלא בשביל ליהנות - ולקבל תעודת בגרות.
מי שבאמת רוצה ללמוד, יודע כבר מזמן שבית הספר אינו המקום לכך. איפה לומדים היום? באינטרנט, בספרייה, בקולנוע ובתיאטרון, בתנועת הנוער, עם המורה הפרטי, בחוג של המוזיאון, באוניברסיטה הפתוחה.
אלה המקומות בהם בני נוער רוצים ללמוד, ולא בשביל תעודת הבגרות - אלא בשביל לענות על סקרנות ועניין. מי שבאמת רוצה ללמוד, עושה זאת בשעות אחר הצהרים, מחוץ למסגרת הרשמית והמקובעת.
למה עדיף האינטרנט על הכיתה? כי בבית הספר, דיונים וויכוחים נחשבים לדבר "פוליטי" ופסול. למשל: זכיתי באחת משנותיי בתיכון ללמוד היסטוריה עם מורה חכמה ומנוסה, שנהגה לקיים דיונים אקטואליים בכיתה ולתת לתלמידים להשמיע את דעותיהם. בזכות אותם דיונים, שעסקו בסוגיות קרובות ומוכרות, הצליחה המורה להסביר לנו סוגיות היסטוריות רחוקות ומסובכות. אחרי חופשת החנוכה, הדיונים המעניינים הופסקו: כמה הורים התלוננו על "פוליטיקה בשיעורים". הם ביקשו להתרכז ב"חומר". בלי פוליטיקה.
גם רוב התלמידים מעדיפים "להתרכז בחומר" ולהימנע מכל מה שלא יופיע, בסופו של דבר, בדף הבחינה. אין ספור פעמים קרה שדיון מעניין בכיתה נקטע באיבו, לאחר שתלמיד או תלמידה שאלו את שאלת מיליון הדולר: "המורה, זה יופיע במבחן?". מבחינת תלמידים רבים, כל מה שלא מופיע בבגרות - לא צריך להיות חלק מהשיעור. צר עולמם כעולם המבחן.
פיתרון הקסם: הכתבה
מה זה אומר בפועל, "להתרכז בחומר"? לפרופסור גבריאל סלומון מאוניברסיטת חיפה, חתן פרס ישראל לחינוך, יש תשובה מעניינת. "המצב הנוכחי הוא שהמורה היא בלרינה שרוקדת בפני התלמידים, בזמן שהם מתרווחים בכיסא ורושמים הערות", אמר סלומון בראיון לוואלה! לפני כשנה.
סלומון הבין את מה שכל תלמיד כיתה ז' יודע כבר מהיום הראשון בחטיבת הביניים: התלמידים במערכת החינוך בישראל אינם נדרשים להתאמץ במהלך השיעורים. בית הספר אינו מעודד חשיבה עצמאית ועבודה קשה. במהלך השיעורים, המורה מכתיב את חומר הלימוד, התלמידים רושמים אותו במחברות, ולאחר מכן הם "מקיאים" אותו אל דף הבחינה.
רוב המורים אינם משנים את המצב הזה, מכיוון שהוא נוח להם. גם למורה קל יותר להכתיב את חומר הלימוד מאשר להסביר אותו באריכות, לדון בו מזוויות שונות ולדרוש מהתלמידים להביע את דעתם.
בעיתון "הארץ" הביאו השבוע מדבריו של מורה צעיר, שאמר כי חדר המורים הוא "מקום אנטי-אינטלקטואלי ושמרני", שכל ניסיון לשינוי מתקבל בו בחשדנות. למרבה הצער, הדברים נכונים. הרבה מאוד מורים כלל אינם מעוניינים לשנות את המצב.
אך לא כולם, כמובן. במהלך שנותיי במערכת החינוך הייתה לי הזכות ללמוד גם עם מורים מזן אחר. מורים שלמדתי מהם הרבה ולא רק במה שנוגע לחומר הלימוד. מורים שניסו לפעול נגד השיטה, כלומר לאתגר אותנו, התלמידים. לגרום לנו להפעיל את הראש. המורה לספרות, למשל, נתן מספר פעמים לתלמיד או תלמידה מהכיתה לתכנן וללמד שיעור ספרות מלא, באורך 90 דקות. המורה לערבית גרמה לנו להתאהב בשפה עם קלטות של מוסיקה לבנונית ושירים ממצרים וכוויית. בשיעורי אנגלית אפשר היה לדבר, בפתיחות ובכנות, על אהבה, שנאה, צבא, סרבנות, אלוהים, לימודים, תלבושת אחידה, מין, סיגריות, פוליטיקה, כל זאת בתנאי שהדיון היה תרבותי ומעמיק, וניתן בו ביטוי לעמדות שונות.
מה עושים מורים שבאמת רוצים ללמד, לחנך, להעשיר את התלמידים? באופן כללי, למורים שמלמדים קבוצות קטנות ובעלות מוטיבציה (כיתה של שבעה תלמידי ערבית, או כיתה של 15 תלמידי אנגלית מצטיינים), קל יותר להוסיף ערך מוסף לשיעורים. שיעורים בקבוצות קטנות מאפשרים יותר מקום לביטוי אישי לכל תלמיד. כאשר התלמידים בוחרים בעצמם ללמוד מקצוע מסוים או להשתייך לקבוצת לימוד מצומצמת, קל יותר לדרוש מהם לעבוד ולהתאמץ.
מורים שמלמדים מקצועות כלליים בפני כיתות גדולות, עומדים בפני אתגר גדול עוד יותר. הם צריכים להתמודד עם בעיות משמעת, עם לחץ "להספיק את החומר", ועם תלמידים שמשמיעים דרישה אחת בלתי פוסקת: להכתיב את החומר. כל ניסיון להעביר חומר בדרך אחרת (שיחה, דיון, צפייה בסרט, קריאה משותפת, עבודת חשיבה בקבוצות), נתקל בהתנגדות. התלמידים רוצים לכתוב. לא לחשוב.
משכורות נמוכות ומורים תשושים
לא רק לחצים מצד ההורים והתלמידים מונעים מהמורים לצאת נגד שיטת השינון וההקאה. חלק מהמורים פשוט לא מסוגלים לעשות משהו אחר, גם אם היו רוצים. הם לא יודעים לעשות משהו אחר.
לצד המורים החכמים, המשכילים והעמוקים שלימדו אותי, היו גם מורים שלא התברכו בתכונות הללו. היו גם מורים חסרי דמיון וחסרי ביטחון עצמי, שבמהלך רוב בשיעורים עסקו בעיקר בהכתבת החומר ובמאבק בבעיות משמעת. לפעמים קרה ששאלתי את עצמי, איך הגיעו דווקא האנשים האלה למערכת החינוך, מקום שכל כך לא מתאים להם?
התשובה לשאלה מתחבאת בשכר הזעום שמקבלים המורים בישראל. המורים מקבלים הרבה כסף על כל שעת עבודה, אך מכיוון שמשרה של מורה מורכבת מ-16 עד 24 שעות בשבוע, המשכורות שלהם נשארות נמוכות. גם מי שמשתכר 60 שקלים לשעה, מסיים את החודש עם פחות מ-7,000 שקלים.
לא בכל העולם זה המצב. שנת הלימודים המהנה והמעשירה ביותר שחוויתי כתלמיד הייתה כיתה ז', אז למדתי בבית ספר ציבורי בארצות הברית. באותו בית ספר, שבוע העבודה של המורים כלל 40 שעות, לא 24. הם היו מתייצבים כל בוקר בשעה 7:30 בבית הספר, ועוזבים, במקרה הטוב, ב-15:30. המורים בארצות הברית מתוגמלים על כל שעה בה הם שוהים בבית הספר. בישראל, לעומת זאת, המורים מתוגמלים אך ורק על "שעות פרונטליות", כלומר שעות שבמהלכן הם נמצאים בכיתות.
יום העבודה האבסורדי של המורים
ישראל היא ככל הנראה המדינה היחידה בה בתי הספר הפכו לאזורים ריקים ממבוגרים. בשעות היום, בזמן השיעורים וההפסקות, תלמידים רבים מסתובבים במסדרונות ובחצרות ומבוגרים ניתן למצוא רק בשלושה מוקדים: בכיתות, בחדר המורים ובמזכירות.
בארצות הברית שעות העבודה של המורים מתחלקות לשני סוגים: שעות פרונטליות, ושעות בהן הם עמדו לרשות בית הספר בשלל עניינים אחרים. במילים אחרות: מורה נמצא בכיתה ומלמד, ממלא תפקידים אחרים. הוא יושב בחדרו ועובד עם תלמידים שמתקשים בחומר הלימוד. הוא בודק בחינות ומתכונן לקראת השיעור הבא. הוא מסתובב בחצר בית הספר ובמסדרונות, מנסה לשכנע תלמידים שמבריזים לחזור לכיתה, ומוודא שאנשים זרים לא מסתובבים בבית הספר ורוצחים תלמידות.
בישראל, כאמור, המורים אינם עובדים על פי ההיגיון הזה. מורה בישראל מקבל כסף אך ורק עבור השעות בהן הוא ניצב מול הכיתה. בשעה שהוא אינו מלמד, הוא רשאי לעזוב את בית הספר. רק כאן, יש מורים שיום העבודה שלהם מתחיל ב-11:00 ונגמר ב-14:00. זה אולי נוח, אבל זה מתכון בטוח למצוקה כלכלית, וחמור מכך, להפקרות ואלימות בבית הספר.
הבדל נוסף בין ישראל וארצות הברית, הוא היחס בין המורה לחדר בו הוא מלמד. בישראל, לכל קבוצה של תלמידים יש "כיתת אם". התלמידים יושבים רוב שעות היום בתוך הכיתה הזו, והמורים נכנסים ויוצאים. בתוך הכיתה, התלמידים הם בעלי הבית, והמורים הם אורחים זמניים. הכיתה "מעוצבת" בהתאם לרצון התלמידים (כלומר, מוזנחת ומטונפת). הם אלה ששולטים בחלל, מרגישים בו בנוח.
בבית הספר בו למדתי בארצות הברית, לכל מורה יש כיתת אם. התלמידים הם שנודדים מכיתה לכיתה. הכיתה שייכת למורה, וניתן ללמוד ממנה על אופיו, על תכני הלימוד שמעניינים אותו ועל תחביביו. בחדר של המורה להיסטוריה תלויות מפות ישנות, מהקירות מביטות על התלמידים תמונות של מנהיגים וזמרי ג'אז, ועל הקיר הצפוני יושבים עשרות ספרי היסטוריה. החדר של המורה לספרות הוא בעצם חלל של ספריה. התלמידים הם האורחים בחדרו של המורה.
התוצר הסופי
אפשר לכתוב עוד אלפי מילים על הבעיות של מערכת החינוך, על המצב העגום בבתי הספר, על מצבם הקשה של המורים, על כל הדברים שיש במקומות אחרים, מעבר לים, ואין אצלנו. אבל על מנת להבין עד כמה המצב באמת קשה, יש לפנות לא למערכת החינוך, אלא לצה"ל, שקולט אלפים מבוגרי המערכת מדי שנה.
צה"ל עורך למתגייסים החדשים מבחני אוריינות. מבחנים אלה בודקים את היכולות הבסיסיות ביותר בתחום הבנת הנקרא. בשנות ה-80, כ-60% מהנבחנים גילו "רמה מספקת" של אוריינות. השיעור ירד לכ-40% בשנת 1998, והגיע לשפל של 32% בשנת 2004. שימו לב: רק 32% שולטים במידה מספקת בהבנת הנקרא בשפה העברית.
הנתונים הללו אינם כוללים, כמובן, שני מגזרים נרחבים מהחברה הישראלית: המגזר הערבי והמגזר החרדי. סביר להניח שאם גם חרדים וערבים היו משתתפים במבחני האוריינות, התוצאה הייתה נמוכה עוד יותר. החינוך הערבי סובל כבר שנים מהזנחה תקציבית ומתנאים ירודים, למעט בתי הספר הפרטיים במגזר הערבי-נוצרי. החינוך החרדי הלא-ממלכתי אינו מחנך את תלמידיו כלל ל"מקצועות חול", ממתמטיקה ועד אנגלית.
חברה שפחות משליש מבוגריה מסוגלים לרמה מספקת של אוריינות היא חברה מפגרת, שיכולתה לקיים משטר דמוקרטי יציב מוטלת בספק. דרושה טלטלה יסודית במערכת החינוך, טלטלה שתהפוך אותה למערכת שמייצרת אנשים קוראים, חושבים ועשירים מבחינה תרבותית. לא מדובר כאן בעניין שסובל דיחוי. המצב הקשה אליו הגיעה מערכת החינוך מסכן את המשך קיומה של הדמוקרטיה בישראל.