יום הולדת שני בשבי: גלעד ואני

זה היה בכיתה י"א, כשהבחנתי בו לראשונה. אין ספק שמדובר בנקודת זמן די מאוחרת לשים בה לב למישהו שלומד אתך ביחד כבר יותר משנה, אבל רק אז זה קרה. ישבנו על הדשא מול מסדרון השכבה שלנו, השתזפנו בטן-גב, יודעים שאנחנו מבריזים משיעור ספורט וממש לא היה לנו כוח לטפס במעלה הגבעות של הקיבוץ. העדפנו לטגן את הגוף בשמש של מאי.

"יש לך מים?" הוא שאל אותי. "כן", הגשתי לו את הבקבוק עם הקרח ופתאום הבנתי שאין לי מושג איך קוראים לבחור הזה. "איך קוראים לך?", שאלתי. "גלעד", הוא ענה מבויש. "אני עדיה", אמרתי. "אני יודע מי את", הוא השיב וקצת הביך אותי. "אנחנו לומדים יחד כבר מעל לשנה", הוא הוסיף. "נכון...." אמרתי מהוססת ונדמה היה שאנחנו מתחלפים בתפקידי האופי, "לוקח לי שלוש שנים ללמוד את כל השמות". "לא נורא", הוא הרגיע אותי.

זה היה הדיאלוג הכי ארוך שהיה לי איתו אי פעם. בחלוף הימים והחודשים הוספנו להנהן זה לזו ומדי פעם להתעניין זה בשלומה של זו – אבל לא יותר. החברים שלו ממצפה הילה קראו לו "שאמו" אבל אני לא זוכרת למה. נדמה לי שההסבר נעוץ באיזו בדיחה חצי פרטית שמקורה במצפה – אבל אני לא בטוחה.

במסיבת הסיום של כיתה י"ב ישבתי איתו שוב על הדשא של המועדון בקיבוץ איילון. לתיכון שלנו קראו כברי-מנור משום שהוא שכן בקיבוץ כברי אבל חצי מהבעלות עליו הייתה של קיבוץ איילון ששמו השני הוא מנור. אני הייתי בת 18 וחצי ולו כמעט מלאו 18 כך שהרגשנו על הגג ובעיקר מספיק מבוגרים כדי לשתות. נדמה לי שהסתפקנו בהחלפת מבטים ובגיחוכים של שתויים, אבל מצאנו את זה מאוד משעשע.

ברבות השנים תהיתי אם זה אכן היה הוא, אבל בשקט שלו לא ניתן היה להתבלבל. כשאני בוחנת מרחוק את עצרות ההזדהות והפגנות המחאה בהן כולם קוראים לשובו, נדמה לי שאף אחד לא באמת הכיר אותו, גם לא החברים מהמצפה, שאמנם היו קרובים אליו פיזית, אבל קשה לי להאמין שגם נפשית.

גלעד הוא נעים ואהוב אבל כזה שמבחירה, מחליט לא להרשות לאנשים רבים להיכנס לעולם הפנימי. אהבתי אותו כחבר לשכבה, אחד שבוחר במסלול הכי לא הומאני מבחינת מקצועות, ולכן לא למד איתי כמעט דבר – אבל תמיד שמח להשיב על שאלות.

גלעד נחטף לפני למעלה משנה. מאותו רגע, כולם כבר 'מכירים' אותו. ביום החטיפה ישבתי במערכת, ומישהו סיפר לי שחייל מנהריה נחטף. כמי שנולדה וגדלה בנהריה עד המעבר לתל-אביב הרמתי מהר את רשת הטלפונים המקומית, עד שגיליתי שהחייל החטוף הוא "שאמו", גלעד ממצפה הילה.

שוחחתי בטלפון עם ידיד שחזר שוב ושוב על המילים "זה גלעד, זה גלעד", מתקשה להאמין. "אבל הוא לא מנהריה", אמרתי בכעס. למרבה הצער זה היה ויכוח נבואי, שכן כמה ימים אחר-כך נחטף גם אהוד גולדווסר, שנולד בנהריה.