100 הימים של סרקוזי

ביום חמישי שעבר מלאו 100 ימים לכהונתו של ניקולא סרקוזי כנשיא צרפת. "מאה ימי חסד" נהוג לכנות את תקופת הכניסה לתפקיד של ראשי מדינות חדשים – אך לא אצל סרקוזי. הוא לא בזבז את החודשים הראשונים של שלטונו על התמהמהות והתאקלמות, אלא פנה מיד לעשייה – ובגדול.

סרקוזי הבטיח רפורמות בכלכלה, שינויים במדיניות החוץ וביחס למהגרים לא חוקיים ולעבריינים. בצרפת, מדינה שהייתה שקועה עד לאחרונה בתרדמת פוליטית, מדינה בה הביורוקרטיה יגעה ומסורבלת, סרקוזי הוא סופה פוליטית שהופכת סדרי עולם. לא לחינם משווים פרשנים רבים את הלהיטות שלו לזו של [[נפולאון]].

פוליטיקאי ששומר על פופולריות של יותר מ-60 אחוז מן האוכלוסייה אחרי תחילת כהונתו הוא חיזיון נדיר. סרקוזי גם לא עשה צעדים פופוליסטיים כדי לזכות באהדה הזו. הוא אמנם הפחית מסים בסדר גודל של 13 מיליארד יורו, אבל מצד שני קיצץ קרוב ל-23 אלף משרות בשירות הציבורי. סרקוזי העלה את חמת האיגודים המקצועיים בניסיון שלו להעביר חוקים שיחייבו רמה מינימלית של איוש שירותים חיוניים בזמן שביתה. כמו כן, סרקוזי פעל במהירות והציע חקיקה נגד פדופילים הכוללת "סירוס כימי" של עברייני מין.

סרקוזי בנה קבינט צעיר, תוסס ולא שגרתי. הוא "גנב" את שר החוץ ברנאר קושנר מהמפלגה הסוציאליסטית. לתפקיד השרה לענייני מדיניות אורבנית מינה את פדלה אמרה, פעילת זכויות נשים שמוצאה משכונת עוני. ראשידה דאטי, שרת המשפטים החדשה, היא בת למהגרים עניים ממרוקו ואלג'יר. בחירת חברי הקבינט שלו הייתה נועזת, והרגיזה את "הדינוזאורים" השמרנים של מפלגתו, שרבים מהם נשארו מחוץ לממשלה.

גם מבחינת מדיניות חוץ רשם הנשיא החדש כמה הצלחות. צרפת בראשו הביאה לשחרורן של [[האחיות הבולגריות]] מלוב במהלך דיפלומטי מוצלח. סרקוזי בחר לבלות את חופשתו בארצות הברית והפך את הביקור הבלתי פורמלי לתחילתה של ידידות אינטימית עם הממשל האמריקאי. תקרית "ידיות האהבה", במסגרתה העיתון "פארי מאץ'" מחק את הקפלים במותניו של סרקוזי כדי שייראה טוב יותר, לא פגמה בתדמיתו.

גם ההשתלחות שלו בעיתונאים ובצלמי סוכנויות הידיעות בזמן החופשה כאילו לא נרשמה לחובתו. נראה שהעיתונות מפרגנת לנשיא החדש בלי גבול, גם כשהוא אומר לה לעזוב אותו במנוחה וללכת הביתה, או למקומות פחות נעימים.

בראש רשימת רבי המכר בצרפת נמצא היום ספרה של המחזאית יסמינה רזה על סרקוזי. רזה התלוותה אליו בשנה שעברה על פי הזמנתו ופרסמה את התרשמויותיה מדמותו. סרקוזי מצויר על ידה כקצר רוח, ילדותי, אנוכי ומלא רהב. הוא מרבה להתבטא בגסות רוח נגד יריביו וגם נגד עוזריו. למרות זאת, ניכר שהסופרת חיבבה את "סופר סרקו" הבולדוזר הפוליטי. הציבור הצרפתי שבוי כמוה בקסמו של המנהיג הדינמי.

הספר מתאר בצורה לא מחמיאה את יחסיו של סרקוזי עם אשתו ססיליה, שעזבה אותו בזמנו לטובת מאהב, וחזרה אליו זמן קצר לפני שהחל הקמפיין הנשיאותי. ההתמודדות שלו עם המשבר במשפחה הייתה באמצעות תובענות - הוא דרש מססיליה לשוב אליו, ואיים כי אם לא תחזור הוא "יתחתן עם המאהבת החדשה שלו". סרקוזי הציף את הטלפון הסלולרי של אשתו בהודעות טקסט. העובדה שהיא אכן שבה אליו לא מפתיעה - האיש רגיל לנצח.

למרות זאת, לפי כמה כלי תקשורת, מאה הימים הבאים עתידים להיות קשים הרבה יותר. סרקוזי יצטרך להעביר תקציב בלי המיליארדים מן המסים שקיצץ. מספר מקומות העבודה שנוספו בחודש שעבר הוא הנמוך ביותר מאז 2005. איגודי העובדים עשויים להגביר את מאבקם ולשבות נגד הרפורמות שלו. שאלה מעניינת היא האם הציבור בצרפת יתפכח בקרוב מחלום הרפורמות וההתעוררות הפוליטית למציאות של מצוקה גוברת. הפרברים, מעוז מתנגדי סרקוזי, יכולים להתלקח בכל רגע ולאיים על שלמות הקבינט ועל היום יום. שם, מאה הימים האחרונים לא היו תקופה של פריחה ותקווה.