ברבריות נוסח ארצות הברית

ממשל נשיא ארצות הברית ג'ורג' בוש עומל בתקופה האחרונה על העברת תקנות שיאפשרו זירוז הוצאות להורג בארצות הברית. הכוונה היא לאפשר פניה של התביעה למשרד המשפטים, במקום לבתי דין לערעורים, כדי לפסוק בעניין אסירים הממתינים לעונש המוות. באופן כזה יתקצר פרק הזמן בין מתן גזר הדין לבין ביצועו ותישלל זכותם של אסירים לערער. עיקר הפגיעה תהיה באסירים ממדינות הדרום, שבהם אין סנגוריה ציבורית מפותחת, והנידונים זוכים לעיתים קרובות לייצוג בלתי הולם.

ארצות הברית ממוקמת בין שש המדינות המוציאות להורג את המספר הרב ביותר מקרב אסיריה. עונש המוות חודש בארצות הברית באמצע שנות השבעים, אחרי כמה עשורים של הפסקה, ומאז נפסקו ובוצעו אלפי "עונשים אכזריים ויוצאי דופן", כפי שהם מכונים בארצות הברית

עושה רושם שבוש והסובבים אותו משתוקקים ממש לנצל את 18 החודשים שנותרו למסע של הוצאות להורג. בעת שג'ורג' בוש היה מושל טקסס, הוא חתם על מספר שיא של הוצאות להורג. אלברטו גונזלס, שר המשפטים היה גם עוזרו המשפטי הבכיר של בוש באותו זמן. אם יתקבלו התקנות החדשות, יהיה גונזלס הפוסק העליון במקרים רבים של ערעורים, הגם שאינו שופט. גונזלס העדיף כמעט תמיד הוצאות להורג על עונשים קלים יותר כשהדבר התאפשר.

קשה להבין את נטיית הממשל הנוכחי, דווקא כיום. בשנים האחרונות, ישנה נטייה בכמה מדינות להפסיק את עונש המוות כליל. אילינוי, שאינה בהכרח הליברלית ביותר מקרב מדינות ארה"ב כבר לא גוזרת עונש מוות. קליפורניה ממעטת גם היא לבצע גזרי דין כאלה, למרות שהמושל ארנולד שוורצנגר חתם על כמה הוצאות להורג שנויות במחלוקת. "טוקי" ויליאמס למשל, מנהיג כנופיה לשעבר שהודה בפשעיו ובמשך שנים שידר מהטלפון בכלא הרצאה שבועית לנוער, למניעת אלימות. בשנה שעברה נידונו 114 בני אדם למוות בכל ארה"ב, המספר הנמוך ביותר מאז חודש העונש.

לנטייה הגוברת למעט בגזרי דין מוות ובהוצאות להורג תורמים לא רק התדמית הציבורית השלילית של העונש, אלא גם חידושים בתחום הזיהוי הפלילי. בדיקות ד.נ.א מאפשרות כיום להוכיח את חפותם של נידונים שהורשעו על לא עוול בכפם. גורמים אחרים הם הפעילות הציבורית הענפה נגד העונש, שהעלתה לתודעה כמה מהעוולות הכרוכות בביצוע המעשה: מוצאם של רוב הנידונים למוות הוא משכבות סוציו-אקונומיות נמוכות. רובם לא יכולים לאפשר לעצמם הגנה ראויה, שהיא חשובה כל כך במערכת המשפטית האמריקאית, הסוגדת לכסף והנגועה כל כך בפוליטיקה.

עוד עובדה לא מעודדת, היא שאין כיום דרך בלתי אכזרית להוציא להורג. השיטה הנפוצה, באמצעות זריקת רעל, מכאיבה ביותר והמרכיב המשתק בקוקטייל המוזרק רק מונע את הפגנת הכאב, לא את התחושה.

גם תפקידה של מערכת האכיפה בארצות הברית במקרים רבים של הוצאה להורג הוא בעייתי, בלשון המעטה. בהרבה מאוד מקרים של הרשעות, נראה שהמשטרה פיברקה עדויות. במקרה של טרוי דיוויס, הממתין לתוצאות ערעורו בימים אלה, אפילו ראש ה-FBI לשעבר, ויליאם סשנס הודה שיש ספקות כבדים לגבי האופן בו התקבלו העדויות שהובילו להרשעתו. המקרה המפורסם של מומיה אבו ג'מאל, שהורשע ברצח שוטר בשנת 1981 עדיין שנוי במחלוקת בשל הטענות שהרקע להרשעה היה גזעי ומומיה הופלל.

מערכת המשפט של ארה"ב היא מחמירה ביותר גם בלי ההוצאות להורג. עונשים כבדים ניתנים לעברות קלות, מה שקיבל את הכינוי שיטת "חוק וסדר", שאומנם הפכה מקומות כמו מנהטן לבטוחים יותר, אבל דחתה את הטיפול במורסות חברתיות והעבירה את מוקדי הפשיעה לגיהינום של "הערים הפנימיות", שיכוני העוני השחורים וההיספניים.

שיטת "שלוש פסילות" מכניסה לכלא לתקופות ממושכות על עבירות קלות יחסית אנשים בוגרים, בעלי משפחות שהיו יכולים להשתקם. בני המשפחה שנותרים מחוץ לכלא נשאבים אוטומטית למעגל הפשיעה. ממשל בוש הוא חסיד נאמן של התפיסה, שלא נהגתה על ידי קרימינולוגים, אלא שריפים ושופטים הששים לכלוא.

אם ארה"ב מבקשת להצטייר כהומנית יותר מסין ומאירן, ולהיות ראויה מעט יותר לתואר "מנהיגת העולם החופשי", מוטב שתחדל כליל מהעונש הברברי ומשולל ההצדקה החברתית הזה. מכל מקום מבחינת ממשל בוש, להשאיר אחריו מורשת של "ניקוי התאים" בשורת המוות, במיוחד תוך עקיפת ההליך החוקי, יהיה מעשה מחריד.