בוקר. יש לי פגישה בתל אביב. אני קמה בקושי, אין לי כוח להתקלח. גוררת את עצמי במדרגות. למטה אני רואה שכן טרוט עיניים. "תגיד, אתה גם מתעורר כל לילה מהמטוסים?", אני שואלת, בלי "בוקר טוב" ו"מה נשמע". הוא מהנהן. "הם טסים כל כך נמוך שאני רואה את הגלגלים שלהם ויכול לספור את החלונות", הוא אומר. "אני מת מפחד שלילה אחד איזה מטוס יתרסק עלינו".
אני מספרת לו על הפגנה שתושבת העיר רוצה לארגן מול משרד התחבורה בירושלים. אין לי פרטים מדויקים והמארגנת כתבה לי שהיא לא מצליחה לגייס 40 איש, שהם תנאי לקבלת אוטובוס מהעירייה. אני לא מבינה את זה. אלפי אנשים סובלים, מדברים על זה נון סטופ, מטקבקים את הכעס והתסכול לעייפה ברשת. למה לא להפגין?
היום עובר לאיטו. לישון אני לא מצליחה. הלב דופק, העייפות באה והולכת. אני חייבת לישון לילה אחד כמו שצריך. אני מתקשרת לשני מלונות דירות בתל אביב לשאול אם יש להם דירה פנויה. אין. מחפשת ברשת מכשירי רעש לבן שאמורים לעזור. שולחת מייל למשפחה וחברים, שואלת אם מישהו מכיר דירה ריקה שזקוקה לשמרטפית. המסך מרצד. אה, לא, זו אני. יש תוצאות חברה שטסה ללונדון בסוף השבוע הבא. אני מודה לה ומקווה לשרוד עד אז.
מה ההבדל בין 747 ל-737?
אחר הצהריים מגיע זגג לתת הצעת מחיר לזיגוג כפול של חלונות חדר השינה. אני מביטה בו בעיניים שכבר מזוגגות, מנסה לא לתלות יותר מדי תקוות ב-14 מ"מ של זכוכית מבודדת. 1,500 ¤ לפני מע"מ. העיקר לישון.
בערב אני משוחחת עם חבר בטלפון. מטוס מנמיך טוס מתכונן לנחיתה וקוטע את שיחתנו. "שמעת את זה?", אני תוהה. "ועוד איך", הוא משתאה. "זה נשמע ממש קרוב". אני הולכת לישון. הטלוויזיה דולקת, המזגן מצרצר. אני נרדמת כמעט מיד ומכבה את הטלוויזיה מתוך שינה.
1:45. אני ערה. מטוס נוחת. אחר ממריא. למדתי לזהות את ההבדל בעוצמת וסוג הרעש. אני מכבה את המזגן.
2:10 אני קמה. מסתכלת בשעון. מחשבת כמה שעות שינה יהיו לי הלילה אם אצליח לחזור לישון.
3:05 אולי טלוויזיה תעזור? CSI. פעם הייתי נרדמת מצפייה בתכנית הזו בכל שעה. CSI ניו יורק, CSI מיאמי הכל הלך.
3:45 התכנית נגמרה. אני מזפזפת ומכבה את הטלוויזיה. מדליקה את המזגן. אין הרבה מטוסים הלילה, אז למה לעזאזל אני לא מצליחה להירדם? מתהפכת. מתכסה. מנסה, כל כך מנסה להירדם.
4:20 וואו, זה היה קרוב. המטוס הזה נשמע כאילו הוא נוחת על הגג. הרעש נוראי. מפחיד. אני חושבת על "מת לחיות", על לוקרבי.
5:00 לא, זה פשוט לא קורה לי. זה בלתי נתפס שישנתי הלילה שלוש שעות ואני לא אצליח לחזור לישון.
8:15 אני חושבת שנמנמתי קצת. אולי אפילו ישנתי. אני מנסה לקום. הלב דופק ואני רואה שחור. לא אכלתי אתמול ארוחת ערב ואין לי כוח לאכול ארוחת בוקר. אני רוצה לישון. כל כך רוצה לישון. אני מנסה לחשב בראש עוד כמה לילות נותרו עד ה-30/11, אז יסתיימו שיפוצי המסלול בנתב"ג ואני אקבל את הלילות שלי בחזרה. כמה לילות? כמה ימים? יותר מדי. נצח. אינסוף.