שלושה ישראלים נהרגו ושבעה נוספים נעדרים במתקפה שלשום על ארה"ב. "אחרי בדיקות מקיפות נמצא שלפחות שבעה ישראלים היו כנראה באזור מגדלי התאומים בעת הפיגועים, ועדיין אין לגביהם מידע מדויק", כך אמר אתמול קונסול ישראל בניו יורק, אלון פנקס.
מספר הישראלים שטרם יצרו קשר עם קרוביהם בארץ הצטמצם עתה לכ-200 בני אדם. בתי החולים בניו יורק מדווחים על 25 שמות ישראלים הנמנים בין הפצועים, אך אין ודאות כי כולם אזרחים ישראלים. מחדר המצב של משרד החוץ נמסר, כי מדי שעה מצטמצם המספר בכחמישה "נעדרים" נוספים שיצרו קשר עם קרוביהם, בעוד מספר השיחות של קרובים מודאגים המגיעות לחדר המצב פוחת אף הוא בהדרגה.
במשרד החוץ עסוקים עתה בעיקר בשיחות יזומות אל אזרחים ישראלים שהתקשרו מאז האסון ודיווחו על קרובים נעדרים.
משרד החוץ מפעיל אתר אינטרנט, בו ניתן ליצור קשר בין ישראלים. כתובתו: WWW.MFA.GOV.IL
ההרוגים הישראלים: אדמונד גלזר, דניאל לוין ואלונה אברהם
ההרוגים הישראלים הם אנשי היי טק, שהיו במטוסים שנחטפו והתרסקו. אדמונד גלזר, בן 41, סמנכ"ל הכספים של חברת MRV קומיוניקיישן, היה במטוס שהמריא מבוסטון בדרכו ללוס אנג'לס, בטיסת אמריקן איירליינס והתנגש במגדלי התאומים. גלזר הותיר אשה ובן.
באותה טיסה היה גם דניאל לוין, בן 31, מירושלים, שייסד את חברת "אקמאי". לוין, יליד דנבר, קולורדו, עלה לישראל בגיל 13, שירת בסיירת מטכ"ל, למד הנדסת מחשבים ומתמטיקה בטכניון ויצא להשלים את לימודי הדוקטורט שלו באוניברסיטת MIT בבוסטון. שלשום היה בטיסת עסקים של אמריקן איירליינס מבוסטון ללוס אנג'לס, כשמטוסו התנגש במאחד המגדלים. לוין הותיר אחריו אשה, אן ושני ילדים, איתן, בן 8, ואיתמר, בן 5.
אלונה אברהם, בת 30 מאשדוד, יצאה ב-30 באוגוסט לטיול בארה"ב. שלשום עלתה על טיסת יונייטד איירליינס מבוסטון ללוס אנג'לס. מטוסה נחטף והתרסק אל אחד ממגדלי התאומים. הוריה של אלונה, מרים ופרץ חששו מיד כראו את התמונות בטלוויזיה. שלשום בלילה קיבלו הודעה רשמית מסוכנות הנסיעות, שאלונה אכן עלתה על הטיסה שהתרסקה. אלונה, שסיימה תואר ראשון בתעשיה וניהול ותואר שני במינהל עסקים, החלה לעבוד לפני כשנה בחברת אפלייד מטיריאל ברחובות. הותירה אחריה הורים, אחות אפרת ואח נועם.
"החלטתי שלא אני אמות מתוך השלמה עם מר גורלי"
יוסי לנדא, גם הוא מאשדוד, חבר ארגוני החרדים "זק"א" ו"הצלה", הגיע למגדלי התאומים מיד לאחר התמוטטות הבניין הראשון יחד עם אחיו ארי ודודו יענקי לנדא. "התחלנו להקים שם את החפ"ק של 'הצלה' במרחק של שני בניינים. פתאום שמעתי רעש איום והבניין השני החל ליפול עלינו. התחלתי לנוס אבל פתאום נפלה עלי ערימה אדירה של חול ומצאתי את עצמי קבור בתוכה. הרגשתי איך אנשים נופלים מלמעלה ועליהם עוד תלוליות עפר, וכך הלאה. שיערתי שחיי באו לסיומם", סיפר לשבועון החרדי "משפחה".
"קראתי קריאת שמע. אמרתי וידוי. ביקשתי בלבי סליחה מכל מי שפגעתי בו. ביקשתי מהקב"ה שייתן הכל לבני ביתי. כשסיימתי החלטתי שלא ייתכן שאני אמות מתוך השלמה עם מר גורלי. אמרתי לעצמי: מוטלת עליך חובה להשתדל ולהינצל, שלא תהיה בגדר מאבד עצמו לדעת", סיפר. "היו לי רק הידיים שלי ולא יותר, היה שם חושך מוחלט. התחלתי לחפור במהירות רבה מאוד. הרגשתי שהעפר נענה לי ואני מצליח לפתוח פתח. מצאתי את עצמי פתאום מול נקודת אור. זינקתי החוצה ורצתי ללא הפסקה. הפה שלי וכל הגוף היו מלאים באבק. היה לי יובש איום בפה. אבל החלטתי שקודם כל עלי לברוח ממקום הסכנה ורק אחר כך אשתה. גייסתי את כל המשאבים של הגוף כדי לעמוד במשימה". לאחר שהצליח לצאת מההריסות, המשיך בפעולות ההצלה, והוא ממשיך לעזור במקום.
סטודנט ישראלי לבוש במדי כבאי
מתברר שלא רק כבאים עוסקים בחילוץ הניצולים וההרוגים. אופיר אלמגור, בן 29, סטודנט לפילוסופיה המתגורר בניו יורק, עוסק ביומיים האחרונים בפינוי ההריסות והגופות באזור קריסת מגדלי מרכז הסחר העולמי. למשימת החילוץ גויס אלמגור באופן מקרי. "כשהמגדל השני התמוטט באתי לחפש שני חברים שלי, כי ידעתי שמקום העבודה שלהם מאוד קרוב. אני גר בלואר איסט סייד, והייתי על הגג כשראיתי את הפיצוץ".
"כשהבניין הראשון קרס פחדתי שחברים שלי נקברו מתחת להריסות. כשהגעתי לאזור הכל היה חשוך. נכנסתי לחצי שעה לבניין סמוך, עד שהאבק התפזר, והמשכתי. אבל אז האזור נסגר כבר לאזרחים. ראיתי כבאי מתחיל להוריד פצועים לבית חולים, ונסעתי איתו. נתנו לי מדים, והתחלתי לפנות גופות. זה מה שעשיתי ביומיים האחרונים. הגופה הראשונה שהוצאנו היתה של מפקד גדוד הכבאים שהבנין הראשון התמוטט עליהם. 400 הכבאים שהיו ביחידת החילוץ השנייה הורידו את הקסדות ועמדו דקה דומייה. זה היה מחזה מעורר צמרמורת".
כשמטוס חברת "אמריקן איירליינס" התרסק לתוך המגדל הראשון של מרכז הסחר העולמי במנהטן, ארי שון ברון היה בקומה ה-78. את כל הדרך למטה הוא רץ ברגל, נושא עמו עמיתה לעבודה, שנכוותה בזרעותיה. ברון, ישראלי לשעבר, עובד בחברת ההשקעות "קנטר פיצג'רלד". הוא אומר שניצל הודות לעובדה שלא הספיק לעלות למעלית המובילה מהקומה ה-78 לקומה ה-101, שבה נמצא משרדו. "המעלית הזו נפגעה כתוצאה מהפיצוץ, והעובדים שמשרדיהם בקומות העליונות פשוט נתקעו שם", אומר ברון. ברון מגיע לעבודה מדי בוקר בשמונה וחצי, ולדבריו אינו מאחר לעולם. "אבל באותו יום", הוא מספר, "אשתי ביקשה ממני לעזור לבננו לסדר משהו בבית הספר. בגלל העיכוב הזה פיספסתי את המעלית בכמה שניות, ואני חושב שבזכות כך אני חי".
כשנשמע הפיצוץ, אומר ברון, "זחלתי בחושך עד שהגעתי למקום מואר. מצאתי שם מישהי שעובדת אתי, היו לה כוויות בידיים. היא אמרה: 'אל תשאיר אותי לבד'. לקחתי אותה והתחלנו לרדת במדרגות החירום". גם על ישראל צ'צ'קס עברה חוויה דומה. הוא עובד בקומה 80. "קצת אבדה לי תחושת הזמן, אבל נראה לי שלקח לי יותר משעה להגיע למטה", אמר. "הבלגן האמיתי התחיל כשהאנשים בבניין רצו למטה, ומכבי האש התחילו לעלות למעלה".
נעליים מפוזרות סביב
מארק זמדמר איחר לעבודה בדקות ספורות, משום שהחליט באותו יום לנסוע ברכבת התחתית. ממרחק מטרים ספורים ראה עשן מיתמר מהמגדלים. זמדמר, 62, ניצול שואה, עובד כאדריכל ברשות הנמלים והתעופה, שמשרדיה במרכז הסחר. "האופוריה שהרגשתי אחרי שהבנתי ששוב הצלחתי לשרוד נגמרה די מהר", אמר. "אני לא יודע מתי נחזור לעבודה - מקום העבודה שלנו, נכון לעכשיו, לא קיים".
עדי צבר, ישראלי העובד בחברת "ויוטרייד", בקומה ה-64 של מגדל מס' 1, סיפר: "הגעתי לבניין קצת לפני תשע, אחרי המטוס הראשון פגע בו. הלובי של הבניין היה מוצף מים, והיו בו המון שוטרים והיסטריה רבה. השוטרים היפנו את כולם החוצה. "חיפשתי אנשים מהמשרד, ותוך כדי כך התרסק המטוס השני. ראיתי להבות פורצות מהבניין. כולם ברחו, אנשים נפלו, וסביב היו גופות, חלקן מכוסות בשקיות פלסטיק, וחלקן שלא הצליחו לכסות. היו הרבה נעלים מפוזרות ברחוב. כשהמטוס פגע בבניין שלנו, עבדו במשרד שבו אני עובד עשרה בני אדם. הם ירדו ברגל 46 קומות, זה לקח להם 20 עד 30 דקות, והם ניצלו", סיפר.