הודו מציינת היום 60 שנה לשחרורה מהשלטון הבריטי. אז, עם השחרור, ראש הממשלה הראשון ג'וורלהל [[נהרו]] אמר בנאומו הראשון, ש"הגיע הקץ לפערים הבלתי נסבלים בחברה ההודית ולמצוקה הכלכלית".
אבל גם 60 שנה אחרי, אמר היום ראש הממשלה הנוכחי, [[מנמוהן סינג]] כי "הודו לא יכולה להיות לאומה, עם איים של צמיחה ושטחים עצומים שהקדמה לא הגיעה אליהם ופירות הצמיחה נקטפים על ידי מעטים".
סינג אמר את הדברים בדלהי, בנאום במבצר האדום המפורסם, מאחורי זכוכית חסינה לכדורים. הודו חוגגת, תוך חשש מטרור. פקיסטן, היריבה הגדולה, חגגה את עצמאותה אתמול. שתי המדינות מקיימות היום קשר שביר ומנסות לגשר על העוינות.
שתי מדינות, גבול לא רגיש
ב-1947 הסתיים הכיבוש הבריטי של [[הודו]], [[פקיסטן]] ו[[בנגלדש]]. אנגליה נסוגה בחיפזון, והותירה את האזור בתוהו ובוהו. לורד מאונבטן, המושל הבריטי האחרון של האזור הכריז כי לא יתכן שקהילה אחת תחיה תחת שלטונה של קהילה אחרת בניגוד לרצונה, ועל כן הוענקה עצמאות להודו ולפקיסטן בנפרד. על שרטוט הגבולות הופקד שופט בריטי, סיריל רדקליף, שלא ביקר באזור מעודו. הוא עשה זאת בחוסר רגישות רב, תוך קריעה של חבלי ארץ כמו פונג'ב ובנגל.
יחד עם לידת שתי האומות, נולד אחד הסכסוכים המרים ביותר בהיסטוריה החדשה. כ-15 מיליון בני אדם התחילו בהגירה המונית, הגדולה בהיסטוריה. מוסלמים לעבר פקיסטן, הינדים וסיקים להודו. בין הודו לפקיסטן התגלע סכסוך מר על חבל קשמיר, שנותר בשליטה הודית למרות הרוב המוסלמי. הודו ופקיסטן פתחו במלחמה חודשים ספורים אחרי קבלת עצמאותן, והן מצויות בסכסוך עד היום. שתי המדינות פיתחו נשק אטומי בשנות התשעים, והיה חשש ממשי שהן ישתמשו בו זו נגד זו.
פלורליזם, למרות הקשיים
לא פשוט לקיים דמוקרטיה במדינה בגודל של יבשת, הכוללת עמים שונים המדברים שפות שונות, ועם מצוקה חברתית ניכרת. הודו היא רפובליקה דמוקרטית. אפשר לטעון רבות בעד ונגד המערכת הפוליטית שלה והתנהלותה, אבל היא נשארה דמוקרטית במשך שישים שנות קיומה.
הודו מנסה, גם אם לעתים למראית עין, לקיים פלורליזם לאומי ודתי, אבל המשימה לא פשוטה. המורכבות הקשורה לדת, שפה, מגדר וקסטות הופכת את הפוליטיקה ההודית לשדה מוקשים. יש גזענות גם בשורות השלטון, יש מעשי טבח, לפעמים בחסות הממשלה. מפלגת האופוזיציה הגדולה, "בהרטיה ג'נטה" היא בעלת נטיות לאומניות הינדיות הנוגדות את הפלורליזם, ההכרחי לאחדותה של הודו.
אבל גם הקדנציה הקודמת, בה עמדה המפלגה בראשות הממשלה, לא הפכה את הודו למדינה בשליטת רוב לאומי הינדי. כיום עומד בראש הממשלה מנמוהן סינג, סיקי שבחירתו מעידה על הכוונה של הודו להישאר פלורליסטית, למרות הקשיים. לאחרונה נבחרה אישה, [[פרטיבה פטיל]] על ידי הפרלמנט ההודי לשמש נשיאה, עוד עדות לכוונה ההודית לסגור פערים חברתיים.
כלכלה פורחת, מצוקה זועקת
כלכלתה של הודו נמצאת בפריחה אדירה. אלפי בני אדם מהגרים לבירת העסקים של הודו, [[מומבאי]] (לשעבר בומבי), ומאמינים שהכסף ימצא להם שם בשפע. הוא אכן נמצא שם, אבל לא בהישג ידו של כל אחד. רבים מהם מגיעים בסופו של דבר למשכנות העוני של העיר, וחיים במצוקה קשה לא פחות מאשר בכפרים מהם באו. משכנות העוני חסרים תשתיות מינימליות כמו חשמל וביוב.
הבעיה הכלכלית העיקרית בהודו היא, אם כן, חלוקת המשאבים. הודו פנתה לשיטה כלכלית מערבית אחרי התמוטטות בריה"מ, וכמו במקומות רבים, בעלי האמצעים קוצרים את הפירות. גם בכפרים שהושפעו מהפריחה והפכו לערים תעשייתיות קטנות המשכורות דלות והכפריים משמשים כוח אדם זול. הצמיחה, עבור עניי הודו, היא בינתיים בגדר הבטחה, אותה הבטחה של ראש הממשלה נהרו מ-1947.