כמה צריכה המשטרה לדעת עלינו?

סרן גד רפאלי הלך לאכול צהריים ושלושת עובדי משרדו התפנו לתחביב האהוב עליהם - קריאת התיקים האישיים של חיילי היחידה. הם מכירים את הפרטים של כולם, אבל אוהבים במיוחד את התיק של דינה, דינה ברזילי, ארבע תשע שש שלוש חמש אחת. בין היתר הם יודעים שהיא ויתרה על סיוע כספי למשפחתה, שהיקף החזה שלה הוא 93 סנטימטר ושהיתה לה דיפטריה כשהיתה קטנטנה. במונחי ימינו, השיר של חיים חפר ששרה להקת הנח"ל היה נחשב עידוד לחדירה פרועה לפרטיות.

זה בדיוק הנושא שבו עוסקת בשבועות האחרונים ועדת חוקה, חוק ומשפט של הכנסת. מה היקף המידע שצריך שיהיה למשטרה ולרשויות חקירה אחרות? האם הוא צריך לכלול רק מידע טלפוני, או גם כתובות דוא"ל? האם הוא צריך לכלול רק מספרי טלפון, או גם מידע על המכשירים שאנחנו מחזיקים? והאם צריך להיות למשטרה מידע על כל אנטנות הסלולר בישראל?

די סביר שיהיה למשטרה ספר טלפונים מקוון מלא, כולל מספרי הטלפון הנייחים והניידים של כל הרשתות. זה שירות שאפשר לקבל בקלות גם באינטרנט. אבל האם סביר שהיא תחזיק ללא צו גם במספרים חסויים, למשל במספר הטלפון של הזמרת נינט טייב? האם סביר שיהיה למשטרה דיסק שמסוגל להפיק שירות 441 (שליפת שם וכתובת לפי מספר טלפון)? ועוד בעיה: עובדים זרים בלתי חוקיים רבים מחזיקים טלפונים ניידים. האם באמת סביר שחברות הטלפוניה יסגירו את פרטיהם למשטרה?

הדיון בהקמת מאגר המידע נמשך כבר שתי ישיבות וסופו אינו ידוע. רב פקד אליעזר כהנא מלשכת היועץ המשפטי של המשטרה, הסביר בישיבה הראשונה שנערכה ב-16 באפריל, למה המשטרה כל כך רוצה את מאגר ה-144: "כשאני עושה האזנת סתר, אני יושב וחוקר, כמו אהבל, שם-שם, 200 רשומות, מי האדם, ועל כל דבר כזה אני צריך ללכת לחברה, להביא את הנתון שמית, לשלם על זה. זה המון זמן, המון כסף. אין שום היגיון בכך שאני לא מחזיק את המאגר הזה". אגב, המשטרה גם מבקשת לעדכן את המאגר מעת לעת. כשהתבקשה להבהיר מה פירוש "מעת לעת", הסביר נציגה שזה בהחלט יכול להיות גם פעם ביום.

רב פקד אנה בן מרדכי, שהופיעה ביום שני שעבר מטעם המשטרה בוועדה, דיברה על מקרים של שיחות טלפון למוקד 100 שבהם אשה זועקת "הוא רוצח אותי" והשיחה מתנתקת. היום צריך המוקדן להתקשר לסגן-ניצב, שלו יש סמכות להתקשר לאיש הקשר בחברת הטלפוניה, וחברת הטלפוניה צריכה לברר למי שייך המכשיר ואיפה הוא נמצא. רק אז, לאחר שעברו כמה דקות יקרות, אפשר להזניק ניידת. לדברי בן מרדכי, "יש אלפי פניות כאלה בשנה".

נציגי חברות הטלפונים הניידים הגיבו בחוסר התלהבות בולט לרעיון שהחברות יעבירו את רשימות הלקוחות שלהן לגורם חיצוני, וטענו בישיבות הוועדה שמדובר בסוד מסחרי. עו"ד יונתן חמו מ"סלקום", טען שכל המטרה של המשטרה היא לחסוך תשלום על פניות לבירור מידע בחברות הטלפון. סגן היועץ המשפטי של חברת "פרטנר", עו"ד קובי זכאי, טען שאנשים נותנים את פרטיהם לחברות כדי שיאתרו אותם לפי השם (144) ולא לפי מספר הטלפון (441). הוא גם טען שיש הבדל עצום בין מצב שבו החברות מעבירות מידע על חשודים לצורכי חקירה, להעברת מאגר שעוסק בכל תושבי המדינה לידי המשטרה.

נתוני הטלפון הם המידע הפחות רגיש שהמשטרה מבקשת לקבל במסגרת הצעת התיקון לפקודת סדר הדין הפלילי. היא מבקשת גם את "מספרי הברזל" החקוקים במכשירים (מספר המכשיר, לא מספר הקו) של כל ציוד קצה: טלפונים, טלפונים ניידים, מחשבים, מודמים, ראוטרים (מודמים אלחוטיים) ומרכזיות. היא גם מבקשת את המספרים של "כרטיסי הסים" (כרטיס מידע חכם) של טלפונים הניידים, באותם מכשירים שבהם ניתן להחליף כרטיסים.

כהנא הסביר שבעולם העברייני יש אנשים שכל הזמן מחליפים את הכרטיסים של הטלפון הנייד ולכן הוא זקוק למידע הזה לצורך מעקב. הוא גם טען של"מספרי הברזל" אין שום משמעות לאיש מלבד המשטרה. "זה מספר שמזהה את החומרה וזה הכל". אבל יו"ר הוועדה, מנחם בן ששון (קדימה), שהוא במקצועו היסטוריון של עם ישראל בימי הביניים, טען ש"אפילו אני יודע שיש לזה משמעות".

עו"ד דן קואל מלשכת עורכי הדין אמר ש"המשמעות של מתן 'מספר הברזל' זה כמו להפוך חלק מהאנשים למכשיר ג'י-פי-אס מהלך, משום שההצלבה בין הנתונים נותנת לנו את זהות המשתמש, את המקום שממנו יצאה השיחה, את המקום שבו נתקבלה השיחה, ומי קיבל אותה. אפשר גם להגיע לעוד נתונים: מי חבריו, מי שותפיו לעסקים, עם מי הוא מתקשר באינטרנט, מתי הוא מתקשר. למעשה, המאגר הזה, אם יינתן, הופך את אזרחי המדינה לשקופים". כהנא השיב שאת הנתונים על השיחות שמבצע האיש, שהם הבסיס לכל הניתוח הזה, הוא יוכל לקבל רק עם צו בית משפט.

המשטרה מבקשת גם מפות מלאות של אנטנות הטלפונים הניידים ואת טווחי הכיסוי שלהן. כלומר, כשהיא תקבל רשימות של שיחות מטלפונים ניידים, או תאזין לטלפונים ניידים, יהיה לה הרבה יותר קל לדעת איפה נמצאים האנשים שמנהלים את השיחה. היא גם מבקשת את כל כתובות הדואר האלקטרוני שמפעילות כל ספקיות הדוא"ל בישראל. זה בהחלט עוד מסמר בארון המתים של אגדת האנונימיות של הרשת.

כהנא נתן דוגמה לצורך של המשטרה במאגר כתובת הדוא"ל: מישהו מדווח למוקד 100 על נער שהודיע באינטרנט על כוונתו להתאבד. היום, אנשי המוקד יצטרכו להתקשר לספקיות האינטרנט בתקווה לאתר את זהות הנער. זה יכול לקחת עשר דקות או רבע שעה.

למשטרה יש כבר מאגרי מידע דומים. למשל מאגר של כל בעלי הרכב בישראל שמאפשר לה לזהות רכבים גנובים. במאגר הזה היא השתמשה כשהיא הזמינה בעלי מכוניות מסוג "פורד אריקה" לחקירה על רצח הנערה נועה אייל ב-1998.

משרד המשפטים שהכין מסמך השוואתי על הנעשה במדינות המערב, לא הצליח לאתר אפילו מדינה אחת שיש בה מאגר מידע רחב כמו זה שמבקשת משטרת ישראל. למעשה, המדינה היחידה שבה ידוע על מאגר מידע רשמי של נתוני תקשורת לצורכי חקירה היא אוסטרליה. אולם את המאגר הזה מנהלת חברת הטלפוניה הלאומית ולא המשטרה, ומה שחשוב הרבה יותר: יש בו רק נתונים של מנויי טלפון. לא נתוני אינטרנט, לא אנטנות וגם לא מספרי ברזל.

בן ששון סבור ש"הנתונים האלה יכולים לחשוף הרבה מאוד על החיים של אדם. מספר הנעליים שלי זה עניין טריוויאלי, אבל אני לא רוצה שתדעו, כי אני מייבא באופן מיוחד מחנות מסוימת. זאת הבעיה שלי". לשכת עורכי הדין טענה שהפגיעה בפרטיות "אינה נובעת מהנתון הבודד, אלא מצירוף הנתונים". עו"ד סיגל שהב, מהאגודה לזכויות האזרח, טענה במסמך שהעבירה לוועדה, שהפגיעה בפרטיות שיוצרת הצעת החוק החדשה "קרובה לזאת הנוצרת בעקבות האזנת סתר".

סגן הסנגורית הציבורית הארצית, עו"ד גיל שפירא, התריע במסמך שהגיש לוועדה כי הצעת החוק מאפשרת לכל תחנת משטרה להקים מאגר נפרד משל עצמה. בנוסף, לפי הצעת החוק לא רק למשטרה תהיה גישה למידע, אלא גם לרשויות חקירה אחרות, כמו רשות המסים או המשטרה הצבאית החוקרת. בעניין זה כבר הוחלט בוועדה שאם היא תאפשר להקים את מאגר המידע יהיה מדובר רק במאגר אחד, ולא במאגרי מידע רבים שהשליטה עליהם בלתי אפשרית.

"אני לא מבין למה להתנגד", אמר כהנא לחברי ועדת החוקה. "השימוש בנתונים האלה מציל חיים מול פשיעה חמורה". הוא גם התחייב לאפשר גישה למאגרים רק ליחידות מובחרות ללוחמה בפשיעה. רב פקד יואב תלם, יועץ לענייני חוקה ומשפט של המשטרה, טען שהמאגר הזה דווקא יאפשר למשטרה לצמצם את השימוש באמצעים פולשניים יותר, כמו מעקב והאזנות סתר. ואילו סגן מנהל החקירות ברשות המסים, דורון ארבלי, טען ש"לארגוני הפשיעה אין ועדות. הם משתכללים ואנחנו חייבים לההתעדכן. אם לא, אנחנו קושרים לרשויות האכיפה את הידיים מאחורי הגב".