אפריקה ישראל

אהוד ברק טבע את המושג "וילה בג'ונגל", סביבה ברברים אלימים וצמאי דם, בעוד אנחנו מוסריים, צודקים ויפי בלורית ותואר. אך הגיע הזמן לשאול - האמנם? בימים אלה הגבול בין ישראל ומצרים סגור לתנועת הפליטים הנסים מהתופת שבדארפור, וממדינות אפריקאיות מוכות מלחמה אחרות. אז האם די בהבדל בין מי שלוחץ על ההדק לבין מי שלא עושה כמעט דבר כדי לעצור אותו בכדי להשקיט את מצפונו? הפליטים שכבר כאן משוכנים במקלטים דלים ביותר, שלעומתם התנאים בכלא הישראלי נראים כגן עדן עלי אדמות, והם תלויים לחלוטין בעזרה של ארגונים בודדים לסיפוק צרכיהם הבסיסיים ביותר כגון לבוש, מזון וטיפול רפואי.

אף שיחסה של מדינת ישראל לפליטים הוא מחפיר למדי, הרי כשמסתכלים סביב מתברר שהסיכוי הטוב ביותר של הסודנים ושל פליטי מלחמה אפריקאים ממדינות אחרות להישאר בחיים הוא בכל זאת כאן. ישראלים אוהבים להתבוסס בתחושות של שביעות רצון עצמית ועליונות מוסרית בהשוואה לשכניהנו הערבים, על אחת כמה וכמה אחרי שהתגלה שחיילי צה"ל היו עדים לרצח וללינץ' שביצעו חיילים מצרים במספר פליטים סודנים. אנחנו מקשיבים לחדשות, מנידים בראשנו, מצקצקים בלשוננו, ואז מונעים את הכניסה מהפליטים שבדרך. עשרות אלפי הסודנים שנוחתים בצ'אד, למשל, מתים בקצב מהיר משורה של מחלות ומרעב. למרות הזעזוע שהובע במחוזותינו מאכזריותם של המצרים כלפי הנמלטים, הרי שבמקום שנושיט להם יד, אנחנו סוגרים בפניהם את הגבול ומונעים מהם את הסיכוי להינצל.

ביום שישי פורסמו ידיעות ש-63 חברי כנסת ישראל (!) חתמו על עצומה שקוראת להגן על הפליטים, כשהטיעון המרכזי הוא ש"קליטתם היא חובה מוסרית עליונה נוכח ההיסטוריה של העם היהודי". אולם, לאור מאות הטוקבקים שדורשים את גירושם, ומשום היכרותנו את הנפשות הפועלות בבית המחוקקים, רצוי לשמור על ספקנות בריאה לפני שנכריז שהפציעה כאן מדיניות חדשה.

נוצר רושם שהסיבה העיקרית לחוסר נכונותה של ישראל לעשות באמת ובתמים כל שביכולתה על מנת להציל את חיי הפליטים שבמדינתם מתבצעת השמדת עם, הוא חוסר רצוננו המתמשך להפנים היכן אנחנו חיים. רובנו חיים בתחושה שכאן זו אירופה, או לחילופין אמריקה, וסודן הוא מקום ממש רחוק, אז למה בדיוק חייבים האפריקאים המוזרים האלה להיטפל דווקא אלינו, מדינה "אירופאית" עם כל כך הרבה בעיות? למה שלא יתפסו את האוטובוס הבא לברלין או ללוס אנג'לס? אנחנו אלה שאמורים לדאוג להם? מנין בכלל הגיעו? אך השאלות שצריכות להישאל הן מדוע איננו מוכנים להפוך למדינה שהיא חסידת אומות העולם, ומה קרה לשאיפתנו להיות אור לגויים.

לא רק שאיננו מכניסי אורחים, אנחנו גם לא מכניסים את הנסים על נפשם, שאפילו ציונים נלהבים יסמיקו למשמע המחמאות הנרגשות שהם מרעיפים על ישראל. ומן העובדה שהם מאושרים כל כך להיות כאן, למרות שהם משוכנים במקלטים מעופשים, ולמרות שהמדינה אינה עושה דבר עבורם, ניתן ללמוד שהם מסתפקים במועט, ושלא צריך הרבה בשביל לסייע להם.

למי שהבריז משיעורי גיאוגרפיה נגלה שמדינת ישראל שוכנת פה, במזרח התיכון - בין אפריקה לאסיה (למרות שבעלונים שמחלקות חברות שמשווקות כרטיסי חיוג הופתעו הפליטים לגלות שישראל מופיעה תחת רשימת מדינות אירופה). אין זה מקרי שבכל יולי-אוגוסט מפתיע אותנו שרב משתק, ושכדי לבקר בפריז, למשל, עלינו לעבור בנתב"ג ולא סתם להיכנס למכונית ולעלות על האוטוסטרדה הקרובה. התמזל מזלנו והחיים שלנו טובים משל שכנינו; והתמזל מזלנו שהממשלות שלנו - רקובות ועלובות ככל שיהיו - מוצלחות פי כמה מאלה שמסביבנו. תודה לאל על הדמוקרטיה.

אבל דמוקרטיה אמיתית נושאת בחובה אחריות. מוסכם שאין אנו צריכים לקלוט את כל חלכאי ונדכאי העולם, אבל לכל מדינה דמוקרטית, ולישראל בפרט, "חובה מוסרית", כלשון העצומה, לעשות מעשה אל מול הזוועות שמתרחשות לה מתחת לאף. והמציאות העגומה היא שאנחנו אחרונים בעולם המערבי בקליטת פליטי מלחמה, כשרק בין 1.5 ל-2.5 אחוזים מהם מקבלים את ההכרה הרשמית במעמדם, בעוד האחרים מגורשים.

כך שאם ישראל באמת רוצה להשתלב במרחב, ההימנעות מעזרה אמיתית לפליטים אכן מעמידה אותה בשורה אחת עם מדינות האיזור, שזכויות אדם בסיסיות הן מבחינתן בחזקת המלצה עבשה במקרה הטוב, ומטרד במקרה הרע. אבל אם המדינה, ארץ זבת חלב ודבש, תפנים סוף סוף היכן היא שוכנת, ובו בזמן תשאף להיות פחות אנוכית, אולי סוף סוף באמת תהיה לנו סיבה לחוש איזושהי גאווה במדינת היהודים. האם מישהו מאיתנו זוכר מתי הייתה הפעם האחרונה שחשנו גאווה כלשהי?

כרגע נראה שההבדל העיקרי בינינו לבין שכנינו אינו אהבת אדם, קדושת החיים, או העזרה לחלש, אלא בעיקר המשטר הדמוקרטי שלנו (והתמיכה הבלתי מסויגת של ארה"ב בישראל). אנחנו לא יכולים להתנשא מעל מדינות אסיה ואפריקה, ובו בזמן להמשיך לחתור ככל יכולתנו להידמות להן. עלינו להוכיח לעצמנו שאנו ראויים לחוש כווילה בג'ונגל, כי בינתיים אנחנו מקסימום בקתה משופצת.