יהודים בלי כבוד

בשנת 1979 פרסם פרדריק גרינפלד את ספרו "נביאים בבלי כבוד" (תורגם מאנגלית ע'י אהרון אמיר ויצא לאור ע"י עם עובד בשנת 1982) בו הוא מתאר את הרקע של תור הזהב של אבירי ההשכלה היהודיים של גרמניה לאחר האמנסיפציה ועולמם ומעמדם. הספר מתאר את חייהם של גאונים אדירים כפרויד, איינשטיין, קפקא ודומיהם שהגיעו לפסגת היצירה והמעמד. אולם, מסר מרכזי בספר הוא העדר הכבוד בניסיונותיהם הנואשים להתקבל ולזכות במעמד של שותפים מלאים בחברה ובתרבות של סביבתם. עם כל עצמתם ותרומתם לאותה חברה מאמציהם הפתטיים לעיתים, להתקבל בקרב האומה הגדולה שבתוכה פעלו ואותה האדירו לא נשאו פרי. הם נשארו דחויים כמעט כמו אחיהם יושבי הגטאות וסיומה של התקופה הרי הוא ידוע לכל.

נזכרתי בספרו של גרינפלד מספר פעמים בשנתיים האחרונות ובמיוחד כאשר חבר הכנסת וילנאי ושאר אנשי בטחון ושלום הסבירו לנו עד כמה כדאי היום לתת לחוואטמה ודומים לו להכנס בשלום לתחומי השליטה הישראלית מבלי להעמידם לדין על פשעים נגד האנושות. לא יכולתי להמנע מן ההשוואה בין ההחלטיות של הדור הראשון של הציונות המדינית אשר סירב לתת מעמד התיישנות לפושעי מלחמת העולם השניה אשר פשעו נגד האנושות לעומת הרפיסות של השכחה המהירה של דור ב' של אותה תנועה. נזכרתי בגרינפלד גם כאשר שמעתי הסבר מלומד כי בימים אלו ברגותי מועיל יותר מחוץ לכלא מאשר בכלא וכאשר שמעתי את ראש הממשלה משחרר 250 אסירים כמחווה לאומות העולם שדורשות את שלום מחמוד עבאס.

אין ספק שהשב"כ יכול לספק מאזן רווח והפסד מדוייק הכרוך במחוות אלה ואני מניח שהכף תטה לכוון אחד. איני חולק על כך שככל הנראה חוואטמה הוא כיום נטול כושר מבצעי לארגן עוד רצח המוני. אולם הוא האיש שאשם במותם של 23 נערים ונערות בדם קר בבית הספר במעלות לפני 33 שנה. הוא עדיין אשם ועדיין לא עמד למשפט של עם ישראל שבו רצח כדי לגרשו מארצו. ברגותי אחראי למותם של 35 ישראלים ועדיין לא ריצה עשירית מענשו שאותו גזר בית דין של מדינת ישראל.

בעולמנו היהודי קיים תהליך של תשובה שמשמעותו מרחיקת הלכת היא שפעולה שנעשית בהווה משנה משמעות של פעולות שנעשו בעבר. זהו הליך פרדוקסלי לכאורה אולם הוא אפשרי רק בתחום הרוח, בתחום הפעולה שבין אדם למקום. בשום פנים אין הדבר אפשרי כאשר מדובר במעשה מסוג רצח. מה גם שמדובר ברצח המוני שהוא חלק בלתי נפרד, ואף מרכיב מרכזי במלחמה שמטרתה השמדת הריבונות היהודית במולדתה. האנשים הנ"ל הם רוצחים שפעלו למען מטרה שאותה הם מקדשים גם היום, אלא שבקוניוקטורה זמנית אפשר להשתמש בהם למניפולציות מדיניות.

אולם, נסיון העבר מלמד שעבאס וחבריו וכן מנהיגי אירופה הלוחצים, לא רוחשים כבוד לבעלי המחוות. במאזן הרווח וההפסד של המחוות שעושה הממשלה כדי לזכות בתמיכה או חיוכים של אומות העולם נשכח העבר ונשכח העתיד. יותר מכך, נשכח הערך העצמי של היישות היהודית. נשכח הכבוד העצמי. עם שאין לו עבר, אין לו עתיד. עם שאין לו כבוד עצמי יקשה עליו לצפות מבניו שימסרו את נפשם במלחמה למען ריבונותו. גיבוריו של גרינפלד היו ענקי רוח, הם הניחו יסודות לתרבות המאה העשרים והיו בפסגת ההישגים. אולם הם כשלו במבחן הכבוד העצמי וסופם היה טראגי. האנשים המאיישים היום את משרות הכח בגבעת רם אינם פועלים בגלות אירופה, הם ממונים על עתידו של עם ריבוני בעל עצמה צבאית וכלכלית שרק חוסר כבוד עצמי הופך אותם לאנשי מחוות משפילות. הם גם אינם מתקרבים למידותיהם של בני עמם ענקי הרוח של גרמניה שלפני מאה שנה. אולם הם מדיחים אותנו ממחוזות הריבונות והעצמאות אל מחוזות השיפלות של מנטליות הגטו של הגלות. הם לא נביאים ולא גיבורים, הם סוחרי מחוות חסרי כל שארית של כבוד.

הכותב הינו פרופסור לביופיסיקה חבר בחוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי