אוצר בלום

בשביל להבין את המהפכנות של הקובץ "לא רחוק ממרכז העיר", ספרה הראשון של קסטל בלום שיצא עתה במהדורה מחודשת, יש לחזור 20 שנה אחורה, ולהיזכר על איזה רקע ספרותי הופיעה הכתיבה העוקצנית והעשירה הזאת. כתיבה, שבעצם האנדרסטייטמנט שלה, מפוצצת את זו שקדמה לה כמו הייתה בלון לאומי נפוח.

בכל ספר "חשוב" שיצא לאור בישראל בשלהי שנות ה-80, איזה ערבי היה שוכב עם אשתו של הגיבור האשכנזי, או לפחות קרובה אחרת, ומישהו גם היה שם בשב"כ, וגם היה בסביבה איזה כפר ערבי נטוש מ-48' שהגיבורים היו חייבים להתכנס בו ופתאום נופלת עליהם מין שתיקת רפאים, או שרק איזה מזרחי היה משתלט על העניינים ומראה מה זה לאשכנזים האימפוטנטים.
קיצורו של דבר - הספרות העברית של לפני 20 שנה היתה מצויה עדיין בשלב אלגורי, ולא היתה זכות קיום למשהו שלא בהכרח בא לייצג את כור ההיתוך והסכסוך הישראלי-ערבי.

באותו זמן ממש, על מרפסת אחת, בצפון תל אביב, קצת מתחת לירקון, ישבה אחת לא לגמרי מבוגרת, ובכלל לא אשכנזיה, והבינה שזה הכל אבוד. אבוד כבר מראש, אבוד כבר מזמן. שכל האנשים האלה, עם כל הרעיונות האלה שבראשם, מחמיצים לגמרי את העניין. שלקונקרטי אין חצי דבר עם הספרותי. שהערבי של הסופר החשוב הוא מדומיין.

אותה תובנה זאת שלה הייתה אינטואיטיבית לחלוטין: היא לא קמה ומתפלמסת איתם, הרי לזה הם רגילים: עוד שיחת סלון מרתקת. היא פשוט יושבת וכותבת את שלה, ממששת או הוזה לה ספר: בלי ערבים, בלי שטחים, בלי נושאים חשובים או לאומיים. ורק פעם אחת, במקרה, חוצה את מבטה של איזו נערה אוטובוס מלא ערבים, שנראים עייפים, וכנראה נוסעים דרומה. וכאן כל ההבדל.

הערבים של קסטל בלום, מלבד ארעיותם, הם לא מיניים (גרסת "נוודים וצפע" של עמוס עוז למשל) ולא פוליטיים. הם רק עייפים, כי הם עובדים. אלה ערבים כלכליים; הם אינם קשורים בלאומיות אחרת, או מהווים איום לא-מודע סקסואלי.

קסטל בלום קלטה בעצם את הדומיננטיות הכלכלית שתאפיל על שאלות הסכסוך הלאומי. היא קלטה את מה ששאר ישראל החלה לעכל רק בקמפ דייויד בערך: שאין אידיאולוגיה, ואם יש אז היא לא משנה כלום. ואם יש ממש במשהו - זה רק הכסף.

כי יש שבר מהותי יותר מזה שבינינו לבין בני הדודים: ישנו שבר של משמעות והוא פושה בכל. זה פער קטן של איכות, סדק ממש, ביסוד של הדברים, שלא מאפשר צמיחה, לא מאפשר בנייה, לא מאפשר משמעות. בסיפור "יומן" הזמן עליו מורה השעון הוא לא הזמן ה"אמיתי": "בתשע וחצי הסתכלתי בשעון והשעה הייתה תשע וחצי. באחת עשרה הסתכלתי בשעון והשעה הייתה עשרה לאחת-עשרה... גם בחמש ורבע כשהסתכלתי בשעון השעה הייתה שתים עשרה ועשרים". דברים סוטים מאליהם, שיבושים מתרחשים בעולם ומביאים בסופו של דבר לנתק גמור, חוסר התאמה בין מעשים למשמעותם.

בקובץ הזה, שמאכלס עשרה סיפורים, היא עושה וריאציות שונות על העניין. ב"אש קטנה" היא עוסקת בזוגיות ומשפחה: למעשה אין שם קונפליקט של ממש: רק אילוץ מיואש לגלם תפקידים בפארסה, שהגיבור מנסה לכפות על מציאות שאין לה עניין בו.

"לא רחוק ממרכז העיר" מתעקש לקחת אותנו למוכר, לבטוח, ליומיומי. אותם נופים "רגילים", נוף מן המרפסת, או מבט חטוף על השכנים, משמשים כאן כתפאורה לייאוש מכרסם לחלוטין. כי אם בנוף הזה לא ניתן להרכיב פשר - אז אין זה אפשרי בשום מקום אחר.

"לא רחוק ממרכז העיר", אורלי קסטל בלום, מהדורה מחודשת. הוצאת הקיבוץ המאוחד