הסכם שכר עם התעשיינים

בשבוע שעבר נחתם הסכם השכר למגזר הציבורי בין התאחדות התעשיינים לאוצר. לא, אין כאן טעות. ההסכם שהושג לאחר שביתה קצרה ומו"מ של כמה שעות בלילה שבין רביעי לחמישי, איננו עונה לדרישותיהם ולציפיותיהם של העובדים, אלא דווקא של התעשיינים (קבוצת המעסיקים החזקה במשק). נשיא התאחדות התעשיינים "התנדב" לספק הסכם להסתדרות, האמורה לייצג את האינטרסים של העובדים, ולממשלה.

זו לא פעם הראשונה שהתעשיינים ונשיאם, שרגא ברוש, מתערבים בענייניה של ההסתדרות. בפעם הקודמת ברוש לחץ על מועמד הליכוד "לרדת" מן המרוץ לראשות ההסתדרות בבחירות שנערכו ב-15 במאי האחרון. הכל לטובת אותו מועמד, שניצח בבחירות והעומד לכאורה מאחורי ההסכם שנחתם בשבוע שעבר: עופר עיני.

מדוע התעשיינים כל כך מוטרדים מן ההסכם בין הממשלה לבין ההסתדרות? הרי הם אינם צד בהסכם, החל אך ורק על העובדים במגזר הציבורי. אבל התעשיינים מודעים היטב שהפער החברתי ההולך וגדל בין בעלי ההון לבין העובדים הוא תולדה ישירה של שכר הדורך במקום ושל פריון העולה בקצב מהיר. רוב העובדים בישראל עובדים יותר מדי שעות תמורת שכר נמוך מדי. ולרוב העובדים ברור שעל מנת לשפר את שכרם יש לחלק את העוגה בצורה אחרת.

מהו חלקם של העובדים בעוגה הלאומית? על פי נתונים שפורסמו על ידי מרכז אדוה, ערב האחד במאי האחרון (יום העובד הבינלאומי) במשך שנתיים רצופות, 2002-2001 , הצטמק התוצר המקומי הגולמי (התמ"ג), ובמשך שלוש שנים רצופות, 2003-2001 , הצטמק התמ"ג לנפש. במחצית השנייה של 2003 , כאשר בתוך תחומי הקו הירוק החלה להסתמן רגיעה, התחילה הפעילות הכלכלית להתרחב מחדש, והשנה הסתיימה בשיעור צמיחה צנוע של 1.5% שלא הספיק כדי להגדיל את התוצר לנפש. בשנתיים שלאחר מכן התרחבה הפעילות עוד:
ב 2004-עמד שיעור הצמיחה על 4.8% ב 2005-על 5.2% וב 2006-על 5.1% .בשנתיים האחרונות גדל גם התוצר לנפש, ב 3.4%-וב 3.2%-בהתאמה.

הצמיחה אינה מחוללת רבות מן התמורות המצופות. ההכנסה הלאומית גדלה, אבל החלוקה שלה מאוד לא שוויונית: חלקם של המעסיקים גדל באופן חד, אבל חלקם של העובדים מצוי בירידה. האבטלה יורדת, אך בקצב איטי יותר מזה שנרשם בגל האבטלה הגדול של תחילת שנות התשעים בו בזמן, שיעור המובטלים תקופה ממושכת גדל וכך גם שיעור המתייאשים ממציאת עבודה. הביקוש לעובדים ועובדות אמנם גדל, אך חלק גדול מן המשרות
המוצעות, ובמיוחד לנשים, הן חלקיות.

אך התמורה הגדולה ביותר היא בחלוקת עוגת ההכנסה הלאומית, בין עובדים ומעסיקים. טיב החלוקה הוא במידה רבה ביטוי של הכוח היחסי של כל אחד משני השחקנים הראשיים בחברה: המעסיקים והעובדים. במהלך ההיסטוריה של הקפיטליזם נרשמו עליות ומורדות באופן החלוקה: כך, למשל, באמצע המאה ה-19 חלקם של העובדים בעוגה הלאומית של ארצות שונות באירופה היה נמוך, וחלקם של המעסיקים גבוה. מאוחר יותר עלה דווקא חלקם של העובדים, בין השאר כתוצאה מהתארגנותם באיגודים מקצועיים חזקים.

בישראל, במהלך מרבית שנות התשעים, חלקם של העובדים בעוגה הלאומית עמד על כשלושה-רבעים.העובדים מקבלים את החלק הארי של העוגה הלאומית, שכן, הגם שהשכר שכל אחד מהם מקבל הוא קטן, מספרם הכולל גדול בהרבה ממספר המעסיקים. המעסיקים יכולים להטות את המאזניים לטובתם בדרכים שונות: גל של צמיחה מהירה, העמקת הניצול, שימוש בטכנולוגיות חדישות, הגירה המביאה עובדים זולים, או העברה של הייצור לארצות ששכר עובדיהן אינו מוגן; חולשה של האיגודים המקצועיים גם היא מועילה עמם. לעובדים, לעומת זאת, נדרש בדרך כלל מאמץ גדול וממושך יותר להטות את המאזניים לטובתם: בדרך כלל, חיזוק והעמקה של ההתאגדות המקצועית או שינוי עמוק במערכת הפוליטית.

התנודות בחלקם של המעסיקים ושל העובדים נמדדות באחוזים מתוך ההכנסה הלאומית. מאז 2003 חלקם של המעסיקים גדל מ 6%- ל 12%-בעוד שחלקם של העובדים ירד מ 71%-ל 66%-גם כאשר מדובר באחוזים בודדים, הסכומים הם משמעותיים: ב 2006לדוגמא, עמדה ההכנסה הלאומית של ישראל על 520 מיליארד שקל. אחוז אחד מזה היה כ-5 מיליארד שקל. אילו עמד חלקם של העובדים בעוגה של אותה שנה על 71% כפי שהיה בשנת 2003 ולא על 66% כפי שהיה בשנת 2006 היו העובדים מקבלים כקבוצה 26 מיליארד שקל נוספים. לצורך המחשה: אם נחלק את הסכום הזה במספר הכולל של כוח העבודה בישראל אשתקד עשויים היו כל עובד ועובדת לקבל, בממוצע, תוספת של 9,285 שקל או כ 770-שקל לחודש. הסכום שהעובדים הפסידו נותר בידי המעסיקים ובהסכם שנחתם בשבוע שעבר לא נקבע כל תוספת לשנים 2006 ו-2007 ופיצוי מזערי לשנים 2008 ו-2009. בדיוק לכך התכוונו התעשיינים, בעזרת יו"ר ההסתדרות.


ד"ר אפרים דוידי הוא המנהל האקדמי של המכללה החברתית-כלכלית