למה דווקא חיפה?

בשנים האחרונות הפכה חיפה למרכז הבלתי מעורער של חיי התרבות של הערבים בצפון. יהיו שיאמרו שהיא גם הפכה למרכז הסצנה של אוכלוסיית הערבים בישראל כולה.

אם תנסו למצוא מקום באחת מהמסעדות, הפאבים ובתי קפה שבשדרות בן-גוריון בעיר, במושבה הגרמנית, בין הגנים הבהאים לבין המפרץ, תגלו שזו לא משימה פשוטה כלל. אך אם בכל זאת תצליחו, תוכלו ליהנות מהבשורה שמגיעה מבירת הכרמל: אום כולתום לצד בוסתן אברהם, עיתון "הארץ" ליד "אלאיתיחאד" ועוגת מהלביה ליד גבינת רוקפור.

ארבעה אוהבי חיפה: משורר, אנתרופולוג, ארכיטקט ובעל מסעדה, מנסים להסביר לוואלה! חדשות למה זה קורה דווקא לחיפה. ולמה דווקא עכשיו?

"חיפה היא בהחלט תופעה מיוחדת", אומר סאלם ג'ובראן, משורר ועיתונאי. ג'ובראן מסביר שההרכב החברתי של הערבים בחיפה הוא של מהגרים מאזור הגליל והמשולש. "הם למדו באוניברסיטה ובטכניון והמשיכו משם למגורי קבע בחיפה. מדובר במשפחות צעירות, באקדמאים, שהמנטליות שלהם עירונית אבל שיותר מכל יש להם חזון ברור אחד - לא לחזור לחברה החמולתית הכפרית. להישאר במשפחה החדשה שמספקת להם חיפה".

כל התכונות האלו סיפקו לפי דעתו את הכר המתאים לצמיחתה של תרבות ערבית משגשגת בחיפה. "יש שם ניחוחות אחרים", אומר ג'ובראן, "האוויר החברתי שם נקי. אין פנאטיות, אין חמולות. לא פלא ששם הוקם גם התיאטרון הערבי הלאומי "אלמידאן", ולא פלא שהוא הפך למרכז של שירה, של כתיבה, של ספרות, של מוסיקה ושל חירות אישית".

לכך מוסיף ג'ובראן גם את ייחודה של האוכלוסיה היהודית. "גם הערבים וגם היהודים הגרים בחיפה הם יותר מתונים מכל מקום אחר בארץ", אומר ג'ובראן, "אני תמיד גרתי בשכונות היהודיות בחיפה מעולם לא היה סימן גזעני. שיחקתי עם הילדים היהודים כאילו אני אחד מהם".

ג'ובראן מסרב לשים את האצבע על מאורע מסוים שהביא את השינוי לחיפה, אך הוא טוען שיש קשר מסויים למאורעות אוקטובר 2000. "המאורעות ואינתיפאדת אל אקצה שהחלה אז עשתה דבר אחר – היא גרמה לערבים להרגיש שהממסד מתייחס אליהם ככובש. לא היה ספק שהפזיזות שבהרג, הייתה בגלל שהמפגינים היו ערבים. אולם השינוי שחל בחיפה היה תגובה לפעולות של ההנהגה הערבית. "המנהיגות הערבית בישראל התחבאה. היא רק קראה קריאות לאומיות, אולם הן היו ריקות מתוכן, וזה גרם לחיפאים להבין ש"אנחנו צריכים להיאבק, אבל בשיטות ובנתיבים ריאליסטים יותר, ותוך גיוס של שותפים יהודים". לדבריו, "הפריחה של מקומות הבילוי בחיפה היא גם התגובה הזו. והיא מעידה עד כמה החברה הערבית בחיפה היא בריאה ויצירתית".

פרופ' דני רבינוביץ' טוען שאת התהליכים שעברו על חיפה חייבים לנתח בקונטקסט ההיסטורי. רבינוביץ', אנתרופולוג המלמד בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב, אמר לוואלה! חדשות ש"בשנות ה-20' וה-30' של המאה הקודמת עברה חיפה, כמו הערים האחרות בפלסטינה, תהליכים של עיור ומודרניזציה. מלחמת 48' קטעה את התהליכים הללו".

לדבריו, "אנו נוטים להסתכל על החברה הפלסטינית של טרום-1948 כחברה של פלאחים, אבל זה רחוק מהמציאות. בחיפה, ביפו ובירושלים היו בתי ספר, עיתונים, מקומות בילוי, אגודות חברתיות וגופים אחרים שמזוהים עם תהליכי עיור מבחינה תרבותית ומבחינה פיזית". לדבריו, בשנת 1948 נקטעו התהליכים הללו באופן מלאכותי, והשאלה היתה רק מתי הם יימשכו. "לכן", טוען רבינוביץ', "חייבים להתייחס לשינוי הזה כאל תהליך ולא כאל משהו שפתאום קרה".

בספר שכתב רבינוביץ' יחד עם ד"ר ח'אולה בכר, "הדור הזקוף", הראו השניים שיש תמורה אצל הדור הצעיר של הפלסטינים. שסטודנטים מחפשים חיים בחיפה אחרי האוניברסיטה ושהם מעונינים גם לצרוך תרבות. לדבריו, "זהו אחד התהליכים שאנו עדים להם בחיפה".

לשאלת וואלה! חדשות טוען רבינוביץ' שהתהליך הזה הוא ההסבר לעובדה שבנות ערביות עובדות כמלצריות, שנשים וגברים מבלים ביחד ושיותר ערבים מעזים לצאת מהארון. "אנו עדים לתהליכים שמתרחשים בתוך החברה הערבית עצמה", הוא אומר, "וזה לא קשור רק להתעוררות לאומית. זה קשור למאבק של הדור הצעיר להגדיר אחרת את הזהות שלו, הוא רוצה להיות כל דבר ששונה מהדור הקודם. יש כאן איזושהי התרסה".

רבינוביץ' מסביר שהתהליכים האלו קרו דווקא בחיפה בשל צירוף הנסיבות הגיאוגרפיות והדמוגרפיות שבה. "זה יכול היה גם להתרחש ביפו", הוא אומר, "אבל ההרכב הסוציו-אקונומי שם הוא שונה. ההרכב בחיפה תמיד היה של שכבות מבוססות יותר, צעירים כפריים שהצליחו, ולא של אוכלוסייה שמהגרת מתוך מצוקה".

אחד המקומות שמזוהים עם ההתעוררות התרבותית החיפאית היא מסעדת "דוזאן" בשדרות בן גוריון. בעל הבית, המעצב והרוח החיה והצבעונית שמאחורי המקום הוא פאדי נג'אר, יליד חיפה ועוד אחד מאוהביה. לנג'אר אין ספק לגבי התאריך בו חל השינוי – אוקטובר 2000. "אחרי ארועי אוקטובר לא קיבלו אותנו בצורה הכי יפה במקומות היהודים בחיפה" אומר נג'אר, "הרגשנו שאין לנו איפה לבלות. שבעיר שלנו לא רוצים שנדבר ערבית". לדבריו, "ברגע שזה התחיל להיות מורגש, החלטנו לשנות. אני דור שלישי בחיפה. חיפה היא גם שלי, ורציתי לתת לכך תגובה במובן החיובי", סיפר לוואלה! חדשות. "רציתי לפתוח מקום שלא יהיה רק בית לערבים שרוצים לבלות בעיר הזאת, אלא גם יקבל את היהודים ברוח טובה ובלב שמח".

נג'אר טוען שאת התובנות האלו ניתן גם לראות בעיצוב המקום, השוכן בבניין טמפלרי משנת 1870. "כל שולחן שונה כאן מהשני", הוא אומר, "כדי להראות שכל אדם שונה מהשני אך יש עדיין מקום לכולם". לדבריו, "תוכל למצוא כאן אצלנו ערבים ויהודים, אנשי תרבות ואקדמיה, שירה ותיאטרון שבאים בגלל האווירה הייחודית. רק כאן תמצא אדם שקורא "הארץ" ולידו אדם שקורא את "אל-איתיחאד". אפילו האוכל הוא באווירת פיוס: "גם האוכל אצלי הוא שילוב של שתי תרבויות" הוא אומר, "ספיחה ועלי גפן מצד אחד, ואוכל איטלקי-צרפתי מצד שני".

נג'אר טוען שהפריחה התרבותית הזו הובילה לשגשוג של דעות. "בעקבות העובדה שיש לאנשים לאן לצאת, שיש להם מקום בו הם יכולים להיות עצמם, יש עלייה במודעות הערבית לזכויות הפרט ולחופש הביטוי. פעם היית רואה נערות ערביות שמפחדות לצאת לעבוד במסעדות, והנה אתה רואה אצלי שאני מספק פרנסה בכבוד ל-24 משפחות. פעם צעירים ערבים היו מפחדים להודות בנטיות שלהם, היום מדברים על הכל, נותנים דרור למחשבות. משתחררים מכיבוש לאומי ומכיבוש חברתי".

נג'אר טוען שהעיר חיפה וההרכב החברתי שלה בהחלט תרמו להישגים הללו. "כזה תהליך יקרה בתל-אביב ויפו או בעכו, כשיהיו שם אנשים כמו בחיפה", הוא אומר בגאווה, "אנחנו עיר יותר סלחנית, שמוכנה לקבל גם את האחר".

ד"ר יוסוף ג'בארין הוא מרצה בכיר בפקולטה לארכיטקטורה ולתכנון ערים בטכניון, והוא עשה לאחרונה מחקר שעוסק בהתפתחות הייחודית של שדרות בן גוריון במושבה הגרמנית בחיפה. המחקר שלו נקרא "מרחב אמון, המקרה של יהודים וערבים במושבה הגרמנית בחיפה" והוא התבסס על ראיונות, סקרים וניתוח אקדמי של התהליכים המתרחשים במקום. בראיון לוואלה! חדשות מספר ג'בארין, כי המושג "מרחב אמון" פותח יחד עם פרופ' נעמי כרמון. לדבריו, "המושג שפיתחנו מייצג מקום בו אנשים מרגישים בטוחים. מקום שבו יש להם משהו משותף ביחד והצורה שבה זה מתבטא במרחב".

במחקר שעשה ג'בארין על רחוב בן גוריון הוא זיהה שינוי שהתרחש בעקבות אירועי אוקטובר 2000. "מדובר באירוע מכונן" אומר ג'בארין, "כי קרה כאן משהו הדדי. עם כל הדימוי של חיפה כעיר סלחנית, הרי בכל זאת רוב היהודים החרימו את ואדי ניסנס ואת האזורים הערביים בעיר". לדבריו, "הערבים הרגישו את זה. זה היה אירוע פוליטי-אתני ועמוס רגשות ולערבים היתה תגובת התכנסות כלפי עצמם. הם חיפשו מוצא והמוצא היה שיותר אנשים החלו ללכת ל"פאתוש" הבר הערבי הראשון, ולמקומות כמו דוזאן שנפתחו אחר כך". ג'בארין טוען שהמאורעות גרמו לצעירי חיפה הערבים "לרצות להיות ביחד".

על השאלה מדוע דווקא בחיפה התפתח המרכז העירוני עונה ג'בארין ש"ביישובים ערביים אחרים, כולל ערים כמו אום אל-פחם, אין אזור בילוי עירוני במובן הזה שאפשר לבלות עד הלילה, לשתות אלכוהול וליהנות מפרטיות". לדבריו, סממנים אלו של עירוניות אין באף יישוב ערבי אחר בארץ. "יש בחיפה את הנוכריות של עיר שאין במקומות אחרים", הוא אומר, "רק כאן אתה יכול לצאת ולא להרגיש כלוא".

ג'בארין טוען שלאופי החיפאי יש גם תרומה משמעותית להצלחת המהפיכה התרבותית בה. "בחיפה כמעט ולא מרגישים מתח פוליטי באוויר וזה קשור לשיווק ההיסטורי של העיר כנווה מדבר של דו קיום". לדבריו, למנהיגות היהודית יש גם חלק בכך "שכן להבדיל ממקומות אחרים, המנהיגות היהודית בחיפה לא עוינת לאוכלוסייה הערבית. להיפך – בחיפה הוקם פסטיבל "החג של החגים", בחיפה שוקם ואדי ניסנס, ובחיפה היו סגני ראש עיר ערבים". ג'בארין טוען שבכך טמון חלק גדול מהתשובה. "תאר לך שביפו, במקום להרוס בתים של ערבים, לייהד את העיר ולפגוע באוכלוסייה הערבית המקומית העירייה הייתה עושה דברים אחרת. תאר לך איזה דו קיום היה יכול לצמוח מזה".