מה אמור לחוש אזרח ישראלי עם היוודע דבר המתקת עונשה של נעמי בלומנטל, אשר תבצע עבודות שירות במקום לשבת מאחורי סורג ובריח? כעס, צער ובושה בהחלט יהלמו את קשת הרגשות. החלטתו של הנשיא שמעון פרס לזכות אישה שהורשעה בשוחד בחירות, שיבוש מהלכי משפט והדחה בחקירה מעידה בעיקר על עיוורון ציבורי. בלומנטל הורשעה משום רצונה להעצים את כוחה הפוליטי במפלגת הליכוד. עבירה על החוק, קלון ציבורי, חוסר בושה, כל אלה לא ממש עמדו לנגד עיניה כשמימנה שהות של חברי מרכז ליכוד במלון סיטי טאוור. המטרה מקדשת את האמצעים. מה כן עמד לנגד עיניה? כוח ועוצמה פוליטית. בעקבות כך גזר עליה בית המשפט עונש של שמונה חודשי מאסר, אך היא לא תלבש מדי אסירה יום אחד. איזה פלא, הרי אם היה זה אותו "בוזגלו" מהמבחן המפורסם, הוא לא היה מקבל חסד שכזה.
יהיו שיאמרו כי יש לסלוח לבלומנטל, שהביעה חרטה והתנצלה על מעשיה. אבל זה דבר בסיסי, קל וחומר כשמדובר בנבחר ציבור. היא ביצעה את מעשיה ביודעין, והכאה על חטא אכן משיבה לה מעט מכבודה, אך בזה הדבר מסתכם. גם נסיבות מותו של בעלה והחמרת מצבה האישי אינן סיבות למתן חנינה. אפשר בהחלט לחמול עליה, לדחות את ביצוע גזר הדין ואולי להמתיקו כזית בשל הכאב האישי, אך מכאן ועד עבודות שירות רב המרחק. גם היותה של בלומנטל דג רקק בים כרישי השחיתות אינה סיבה מספקת לשינוי עונשה. ביצוע גזר הדין לא היה נתפס בדעת הקהל כיציאה לידי חובה, אלא כאכיפת החוק, שוויון אזרחי בפני החוק וחיזוק ערכי הנורמות הציבוריות של נבחרי הציבור.
היו שנימקו את מתן החנינה בכך שבלומנטל כבר נשפטה ציבורית, אך אפשר לדחות טענה זו על הסף. אות הקין אינו העונש היחיד, אלא רק נגזרת ממעשיו של העבריין, שכן אין ב"מחיר הציבורי הכבד" כדי לנקות את הרפש שדבק בבגדיו הצחים של הנאשם. לפי הגיון זה, כל איש ציבור שנצלב ציבורית יכול לראות עצמו זכאי לחנינה, משום שהוא כבר בייש עצמו בפרהסיה.
החלטתו של פרס מהווה עוד לבנה שנופלת מחומת שלטון החוק. ההתעלמות המוחלטת מחשיבותה הציבורית של ההרשעה ואכיפתה, מאששת את התחושה הרווחת כי אין משפט שווה בישראל, ואין דין שווה בין אזרחי המדינה. החלטה זו מזכירה את עסקת הטיעון של משה קצב, עליה חתם היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז. הלה פעל כמצופה מפרקליט והתחשב רק בפן המשפטי, כלומר האם עבירות קצב יביאו להרשעה או לא. אולם לנגד עיניו של מזוז צריך היה לעמוד רצון הציבור, ולכן היה צריך להביא את פרשת קצב לבית המשפט. שופטי ישראל, שמשמשים כקו המשפטי האחרון, הגבוה והמוסמך בעיני האזרחים, הם אלה שהיו צריכים להכריע קבל עם ועדה, האם הנשיא לשעבר זכאי או אשם, ולא שום עסקה. הרי מי כמו מני מזוז מכיר את משפטו המפורסם של אחד מגדולי השופטים האמריקאיים, היהודי לואי ברנדייס, שאמר כי "אור השמש הוא המחטא הטוב ביותר". במקרה קצב, בית המשפט מהווה שמש עבור עמך ישראל, וכל דבר אחר משאיר את הפרשה כפצע ציבורי פתוח.
כל הטענות נגד "משפטי הכיכרות" של הציבור הישראלי אינן מחזיקות מים. אותו "עם" שהמנהיגים מתיימרים לדבר בשמו השכם וערב, אמר את דברו בהפגנה נגד עיסקת הטיעון של קצב, ובזכות המחאה הציבורית והעתירה לבג"צ יש סיכוי מסוים שעוד נספיק לראות משפט צדק שיבהיר מה אירע בין קצב למזכירותיו. מקרה בלומנטל שונה, והחנינה שניתנה לה מעצימה את התחושה שאותם "מנהיגים" בעיני עצמם מקיימים סוג של מועדון סגור, בו קיימים יחסים של "שמור לי ואשמור לך". ההחלטות מתקבלות ללא כל התחשבות ברגשות או רצון הציבור, שאותו משרתים הנבחרים. לא יהיה זה בלתי סביר להניח שאם היה זה עניינו של פלוני, שנידון למאסר בשל מתן שוחד ושיבוש הליכים, הנשיא כלל לא היה טורח להעיף מבט בתיק המשפטי. אם אלמוני היה נחשד כעבריין מין סדרתי, היו בטוחים שהיה מוצא עצמו במאסר, בוודאי במדינה בה אחוז ההרשעות בבית המשפט הוא מהגבוהים בעולם המערבי.
והשאלה היא מה הלאה? האם כך תמוגר השחיתות? חנינות מעין אלה יהפכו את נבחרי הציבור לישרים יותר? האם כך יירתעו "מנהיגי העם" מהמשך הזניית הנורמות הציבוריות שכבר נשחקו לגמרי? נותר רק לתהות האם תיקו של חבר הכנסת לשעבר, עומרי שרון, שהורשע בעבירות של מתן עדות שקר, רישום כוזב במסמכי תאגיד ועבירות על חוק מימון המפלגות, ונידון ל-9 חודשים בכלא, הוא התיק הבא שמונח על שולחנו של הנשיא פרס.
עומרי שרון הבא בתור?
24.7.2007 / 9:04