האינתיפאדה של הנשים

אל מול ממשלה, שרובה גברים, נשיא לשעבר שחשוד בסדרת עבירות מין, ראש ממשלה שמוציא ציבור למלחמה, ללא התרעה, כשלצדו מורשע במעשה מגונה באשה צעירה, התאגדו ובאו ארגוני הנשים והפכו את הקערה, שינו את צורתה הפאלית, תבעו הכרה. מול תרבות של פחד, טנקים, אבטלה, מעמדות, כיבוש צבאי וכלכלי, הודיע לפני מספר חודשים ציבור עצום ורב של נשים, כי די, נמאס לנו משלטון שמקריב את העם היושב בציון, הגיעה העת כי אנחנו ניטול לעצמנו את המושכות. 11 ארגוני נשים, נפגעות תקיפה מינית, מנהלות, עיתונאיות, אקטיביסטיות, סטרייטיות, קוויריות, מזרחיות, אשכנזיות, ערביות, ערבוב גדול של זהויות, כולן נשים בביולוגיה, מנעד רחב של תפיסות, תפסו את קדמת הבמה, הכריזו כי די לנו בשלטונו של מלך, פטריארך. כי כאשר נשים לוקחות לעצמן את המחאה, נוצר סיכוי של ממש לשנות את טיבה של תרבות שמייצרת פשיעה מול כל מי שאינו בעל שררה.

היו כבר מחאות, ככרות ידעו להתמלא בהפגנות נגד שלטון שמתעלם במופגן מצורכי תושבים ותושבות, אך עד כה לא היה כדבר הזה, עת נשים החליטו להתנגד יחדיו למה שמזמן כבר חצה את הקו האדום. שלובות ידיים, מישירות מבט, חברו כולן יחדיו, הודיעו קבל עם, עדה ואל מול ממשלה, כי הגיעה העת להסיר עבריינות מין מתוככי השררה. וכמו ויקי קנפו, שערערה כללים של מחאה ישרה, הובילה שינוי של ציבור, שינתה תודעה, וכמו שורה ארוכה של נשים נוספות, שהחליטו במשך שנות קיומה של מדינה, כי מאסו בממשלה שאינה בוחלת לפגוע בכל מי שאינו משלה, כך גם כעת, יותר מתמיד, נוצרה לה התנגדות רחבה, מקיר אל קיר, קבוצות ונשים, שפעלו על מנת להסיר משלטון עברייני מין בכירים ואת אלה אשר מתגייסים עבורם.

הפגנות, ככרות עמוסות, נפגעות תקיפה מינית מפגינות להרחקתו של חיים רמון, שורה של בג"צים, כתבות, מאמרים עד אין סוף, מה שהחל מתוך ארגונים פמיניסטים, התרחב, התעצם, הפך במהרה להתגייסות של נשים וגברים נגד תופעה ארורה של עברייני מין בכירים. מתוך הפיכה של חוקי מחאה, עכשיו זה מובילות של נשים, שפה חדשה, הצליח להיווצר בתוך חודשים מספר, גרעין ענק, חוצה שדרות של מגדר, עדה ומעמד, ייצר התנגדות יעילה מתמיד, מחאת וינוגרד נראית מול זה קטנה, זעירה.

כך זה כאשר מחאה מקבלת מלים ותכנים מתוך מילון, שאינו עשוי מתוך שפה גברית. כאשר אין כלי זין, לא רק מצד שלטון, אלא גם לא מצד אלה שנאבקים מולו, נוצרת מחאה אפקטיבית מסוגה, אליה יכולות ויכולים להצטרף כולם. כי כמו שאנו אומרות כל השנים, הבעיה אינה טמונה רק במי שמאיישים עתה את כסאות השרים, אלא יש לשנות את המבנה כולו, כללים של חברה שמייצרת אלימות סדרתית נגד נשים, מיעוטים, עניים, עובדים מוחלשים כלכלית, רוב ענק של ציבור בתוך ומחוץ לגבול, שהותש זה מכבר מכובדו של כיבוש מיני, צבאי, כלכלי, שמוטל עלינו על ידי מנהיגים זחוחים, שורה ארוכה של מלכים עירומים.

קצב ורמון הם מראת קצה של שלטון גברי שעושה ככל העולה של רוחו, מטיל חיתתו על כל אלה שנמצאים תחתיו, מקריב ציבור שלם כדי לשמור על שררתו. קצב ורמון הם סימן חמור של תופעה, עבריינות מין היא פועל יוצא של שימוש לרעה בכוח חוצה גבולות, גדול מכפי המשוער, קשר שתיקה ענק של בכירים, שמגנים, מחפים זה על זה כדי שיוכלו להמשיך לשבוע עד זרה מסיר בשר אימתני. קצב ורמון הם שניים בתוך אליטה ששומרת בכל מחיר על שלטונה, מולה יש עתה שורה רחבה ועבה של נשים זועמות, מאחוריהן כל השאר, ציבור מתרחב והולך שהפעם לא מתכוון לוותר לאלה שהפכו את כלי זינם לכלי נשק ביולוגיים, מתוך גופם, שמקריבים את בטחון כולן.

אך מעבר לשביעות רצון על מאבק רחב שהחל לשנות את כללי ושפת המשטר, אנו עדיין נתונות תחת ממשלה, בה רמון הוא שר ועם קצב, שגדולים הסיכויים שיזכה לשבת חף בביתו ולא בבית מאסר. זו רק תחילתה של דרך, שתהליכה החל כבר לפני שנים רבות, אך ברור ובהיר הוא כי אם רבות ורבים רוצים לשנות את מבנה החברה הזאת, יש להמשיך עם מאבקים של נשים, לא רק בגלל הביולוגיה שלהן, אלא בזכות תפיסת עולם, שמבקשת לשנות את כלליה של מדינה שמזקיפה כל העת את חרבה.

עוד נותר לנו להיאבק על הוצאתו של רמון מממשלת זדון, על הושבתו של קצב על כס נאשמים, לדון אותו על סדרת פשעיו, להמשיך למנוע המשך כיבוש שיטתי של נשים, כל אחת מוטרדת מינית, להמשיך ולפעול ביחד, ולא בנפרד, לא ליפול אל זחיחות של ניצחון מאבק, אלא להגדיל, להרחיב את שפתנו, את הסיכוי לבנות כאן חברה לא אלימה.

לא תם ונשלם, נהפוך הוא, זו רק התחלה, של תהליך בו פיצול בין ארגונים הופך לפעילות משותפת של כל מי שמסרבת ומסרב לשיטה אלימה. התנגדות אזרחית כמות זו שהופגנה מול רמון וקצב, היא רק דוגמא אחת למה שיכול וראוי שימשיך ויהיה מודל לציבור ששבע את נחת ידו של שלטון עבריין. בין אם יקשיב בית המשפט העליון ובין אם לאו לרצונו של ציבור, לתביעתנו להסיר מעלינו את עברייני המין הבכירים, אנו יכולות כבר להתחיל לסמן כי אנו בתוכו של מצב חדש. הפיצול שהיה בין ארגונים, האיבה בין פמיניסטיות לגברים, השסעים הלאומיים, כלכליים, חברתיים, עדתיים, יכולים להפוך למנוף אמיתי של מאבק אזרחי משותף, הדדי, לא אלים, לא גברי, לחיים בטוחים.

אם יחד נבין לעומקה את השיטה, שסמליה הלאומיים הם רמון וקצב, בעלי שררה שפולשים אל גופה של אשה, נוכל להרחיב את אותה מחאה, לחבר בין אלימות מינית לבין כלי זין שמניעים מלחמה, להבין כי רובנו מוקרבים מדי יום למען ביטחונם של בכירים, להקים יחדיו חברה אזרחית, שתובעת לעצמה כבוד קיומי, שדורשת עבור כולנו צדק חברתי.


הכותבת היא רכזת קואליציית ארגוני הנשים להרחקת עברייני מין מהשלטון, מרצה לאקטיביזם חברתי ומגדר, בית הספר לאמנות, מכללת ספיר.