סינמה פרדיסו

הוא סימפטי, הוא חם, הוא נתן את הלב והנשמה, הוא השקיע מכספו, הוא בנה את עצמו במו ידיו, הוא לקח אליפויות וגביעים, הוא היה האבא של אוחנה, האבא של בית"ר, הוא היה שם בימים הכי קשים ובימים הכי יפים, אחרי שעזב הכל התפרק.

איזה יופי. לך תגיד מלה על משה דדש, גיבור העם, כשמולו ניצב גד זאבי, האיש שאת מעלליו, כשלונותיו, הפדיחות שלו, כל ילד מכיר. זאבי הקר, המנוכר, זאבי הבלתי-נראה. לך תגיד מלה על דדש, הירושלמי, ה"אותנטי", זה שאפילו לשונו כבדה, כשהבא אחריו נתפס כטייקון חיפאי חסר לב, שנשמתו הצוננת מורידה את בית"ר ביגון שאולה.

סרט קלאסי. סרט שהיה מוקרן בהצלחה גדולה בבתי הקולנוע הירושלמים הפשוטים, אלה שרוחות החורף מנשבות בהם, שמשה דדש התחיל בהם את דרכו כילד מגלגל סרטים, והפך ברבות השנים לבעליהם. "סינמה פרדיסו" ממש. הנה מגיע המולטי-מיליונר הקר, החלקלק, נטול הלב, לוקח את מפעל חייו של "העממי", ובזמן קצר, בערלות ליבו, מחרב אותו עד היסוד. קלאסיקה.

הגוד-גאי נגד הבאד-גאי. האורגינל שסוגר עסקאות במלה מול הזאב הרע, איל-ההון המוקף בסוללת מנכ"לים ועורכי דין. קחו חבר מושבעים, כל חבר מושבעים, תזינו אותו בנתונים האלה, ותקבלו תוצאה אחת: הזאב הרע הוא האשם. פה אחד.

למי משנה שעוד לפני בואו של זאבי, לפני שעולל מה שעולל, היתה בית"ר ירושלים מועדון שעומד על רצפה של "פל-קל", כשמפעם לפעם מנוסר ממנו עוד עמוד תומך, כדי להזין את רכישתו של עוד כוכב. מועדון "עממי" עם מחלקת נוער עלובה, מועדון שאין תחתית לבור החובות שלו, מועדון שחי מקומבינות וקשרים תמוהים עם גופים ממשלתיים (שלום למס הכנסה) ופוליטיקאים פופוליסטים. והכל מכוסה בערמות של מסמכים וחצאי-מסמכים ופתקים ומפיות והבטחות בעל-פה שיהיה בסדר.

אפילו הזאב הרע לא יכול היה, שמן ככל שיהיה, למוטט את אולמי בית"ר בכוח קפיצות הריקוד העליזות שלו. השקע ברצפה היה שם כבר קודם. הרבה קודם. גם דדש היה שם קודם. הרבה קודם.

180 שקלים תרם בנימין נתניהו לחשבון הבנק להצלת בית"ר ירושלים. עשר פעמים ח"י. זה נתניהו גיבור הבית"רים. זה נתניהו שמקבל רבבות דולרים להרצאה. 180 שקלים היה לו לתת. גם הוא יודע מה יהיה מחירם של 180 השקלים האלה. הוא פשוט לא יכול אחרת.