הבז האדום הוא אחד משלושה מיני ציפורים המקננים בארץ, ונמצאים בסכנת הכחדה עולמית. ב-50 שנה האחרונות ירד מספרם של הדורסים הקטנים בצורה דרמטית בכל תחום תפוצתם. בישראל מספרם צנח ב-80 אחוזים לפחות מאז תחילת המאה, מ-2000 זוגות מקננים בארץ ל-400 זוגות בלבד, החיים במספר מושבות קינון בודדות.
הספרים מגדירים אותו כ"בז קטן ועדין גוף, הנבדל מהבז המצוי בצבעו האדמוני, חסר הכתמים". הנקבות קשות יותר לזיהוי, כי הן דומות יותר לבז המצוי. גודלו כגודל יונה שמנמנה במיוחד. הוא ניזון בעיקר מחרקים. אזור תפוצתו משתרע בכל אזור הים התיכון, מספרד ומרוקו במערב ועד לקצה סין במזרח. הוא נודד ומבלה את החורף באפריקה, ובקיץ עובר לאזורי קינון צפוניים.
גורלם העגום של הבזים האדומים נגזר, בין היתר, בגלל שהם מעדיפים לקנן באזורי ישוב. מיעוטם מקננים במצוקים ובמחצבות, בעוד שכ-60 אחוזים מקננים בתוך יישובים, בעיקר בירושלים ובמועצה האזורית אלונה שבדרום הכרמל. באזורים נרחבים בארץ, בהם נהג הבז האדום לקנן בעבר, לא ניתן עוד לחזות בפלא הערמוני הקטנטן. מושבות הקינון של ראש הנקרה, חיפה, זכרון יעקב, יפו, רחובות, ארבל, נחל עמוד ומישור החוף נעלמו לחלוטין. הבזים המעטים ששרדו מקננים בעיקר בירושלים, רמות מנשה, מזרח גוש דן ומדבר יהודה.
הבנייה המואצת בארץ בשנים האחרונות הרסה רבים ממקומות הקינון הישנים, והרחיקה את הקינים בהדרגה משטחים פתוחים בהם נוהגים הבזים האדומים לצוד את מזונם, המורכב בעיקרו מחרקים ומפרוקי רגליים. התוצאה: הפחתה הדרגתית בכמויות המזון והוצאת אנרגיה גדולה יותר על חיפושו, המביאים לפיגור בהתפתחות הגוזלים. גם השימוש המוגבר בחומרי הדברה מביא לפגיעה ישירה בבזים, ומצמצם עוד יותר את זמינות מזונם. זה, בעיקרו, סיפורו העצוב והבלתי נמנע של הבז האדום.
על הקו בין אפריקה לישראל
ישראל היא אזור הקינון הדרומי ביותר שלו. באביב הוא מטיל ביצים בכוכים, מצוקים ובעליות גג. הדגירה נמשכת כחודש ימים ומחולקת בין הזכר ובין הנקבה. בשבועיים הראשונים לחייהם מביא בדרך כלל הזכר את המזון לקן, ואילו הנקבה מאכילה את הגוזלים ממקור למקור. בקיץ נוטשים הבזים את ישראל, ונודדים חזרה לאפריקה.
הדאגה לדורס הקטן הפכה אותו בשנים האחרונות לאחת מן החיות המתוקשרות ביותר בארץ, כשפרוייקטים שונים, בדרך כלל ביוזמתה של החברה להגנת הטבע, מופעלים במטרה להעלותו לתודעה. בין היתר הוצבה מצלמה באחד מקיני הדורס הזערורי, שגודלו כגודל יונה, שהיתה אמורה לשדר און ליין את קורות משפחת הבזים הצעירה. נראה כי כשלים טכניים בלבד סיכלו את המזימה. בירושלים הותקנו בשנת 98' כארבעים תיבות קינון. העובדה שהתיבות לא אוכלסו מעידה, לדעת אנשי מרכז הצפרות של החברה להגנת הטבע, על היעדר מצוקת מקומות קינון. במסגרת פרויקט "לטבע נולד" של החברה להגנת הטבע, הוצמדו בשנת 2000 משדרים זעירים לגופם של 20 בזים אדומים. כמה עשרות בזים נוספים מטובעים בטבעות צבעוניות, כך שניתן לאתרם בקלות באמצעות משקפת ולעקוב אחריהם במהלך העונה. כל זה לא מספיק כנראה כדי למנוע את היעלמותו של הבז האדום.