פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      אולמרט לא סופר אתכם

      איך מעז ראש הממשלה לתקוף את מבקר המדינה בעקבות הדו"ח החמור על הטיפול בעורף? אודי הירש חושב שהתשובה פשוטה: מבחינתו אזרחי מדינת ישראל פשוט לא קיימים

      הטיעון המדהים ביותר, המטלטל בחוצפתו, של מקורבי אהוד אולמרט בתגובה לדו"ח החמור בנוגע למצב העורף, הוא שהמבקר נטפל לממשלה שכיהנה רק חודשיים בתפקידה. "האם באמת היתה ציפייה", אומרים שם, "שבתוך חודשיים תפתור הממשלה בעיות בעורף המלוות את ישראל שנות דור?". במבט ראשון, כמו כל סחריר מוצלח, גם המשפט הזה מצליח לבלבל אותך לרגע. מה רוצה מהם לינדנשטראוס, רודף הפירסום הזה? האם אפשר להכין מקלטים, לרענן נהלים ולצמצם נזקים בתקופה כה קצרה, שברובה התרכזה הממשלה בלחימה בעזה? וואלה, צודקים.

      ואז מחלחל הזעם ותופס את מקומה של ההבנה: אם ידעתם שמצב העורף רע כל כך, מדוע יצאתם למלחמה בתוך חמש דקות? למה לא נקפתם אצבע למען העורף במשך 34 ימים כמעט? איך אפשר להסביר את העובדה שחיל האוויר הפציץ בעומק לבנון, אבל לא טרח לחפש ולמצוא מטרות קרובות לגבול, משם שוגרו קטיושות ללא הפרעה במשך כל ימי המלחמה?

      התשובה לכל התהיות הללו זהה: כי אתם, אזרחי ישראל לא קיימים. לפחות כל עוד אתם לא מחזיקים במשרה ציבורית או לובשים מדים. אתם לא שיקול. אהוד אולמרט לא מתבייש להתגולל על המבקר, אף על פי שאלפי טילים נחתו ועשרות אזרחים נהרגו באחריותו הישירה, מפני שאתם לא על הרדאר שלו. המגרש של אולמרט אחר לגמרי. העורף היה רק הערת אגב זניחה בדרך אל המלחמה. מצב חירום לא הוכרז משיקולים כלכליים, שחשובים יותר מהכל במדינת ההפרטה. אוהל לקליטת המפונים הוקם ביום בו הוכרזה הפסקת האש.

      במקום לעזור לכם, הפך אתכם אולמרט לפסקה סוחטת דמעות בנאומו בכנסת בימיה הראשונים של המלחמה. הוא הזכיר כמה אתם אמיצים וחזקים, ודובריו בעיתונות מיהרו להנפיק סטיקר קליט באותה הרוח. סייעתם ביחסי הציבור של המלחמה בעולם. כשלא אכפת מכם, אין מניעה לספר שאתם חזקים ונחושים. ממילא אולמרט לא חש מחויבות לטפל בבריחה ההמונית שלכם. זו לא היתה הבעיה שלו. הוא סירב לבלום את המלחמה למרות שחלונות ההזדמנויות נפתחו חדשות לבקרים, פשוט כי בניגוד למלחמות קודמות האמריקאים לא עצרו את ישראל. הטילים שהמשיכו לעוף והאזרחים שהמשיכו לסבול כנראה לא עברו לו בראש. ואם כן, הם כמעט לא הופיעו בפרוטוקולים של ישיבות הממשלה.

      תעזבו אותנו מהעורף, תביאו תמונת ניצחון

      הייתם שקופים גם עבור הצבא, שהתעלם כמעט לחלוטין לאורך כל הלחימה מהטילים קצרי הטווח שנופלים לכם על הראש. מבצע מזהיר חיסל כמעט כליל את מאגר הטילים ארוכי הטווח של החיזבאללה כבר ביום הראשון של הקרבות. מספרים שהרמטכ"ל דן חלוץ הכריז אז: "ניצחנו במלחמה". אולי הוא ניצח, אבל אתם המשכתם להפסיד. הקטיושות המשיכו לנחות בהמוניהן. הצבא לא טיפל בהן בתחילה, וכשעשה זאת פעל באיטיות ובחוסר יעילות. חיי חיילים כבר מזמן יקרים יותר מאלו של האזרחים.

      בכלל, נדמה שהגנה על אזרחים היא מטרה משנית עבור הצבא. במקום לשמור על חייכם, עסוקים כולם בקשקושים פוסט מודרניים דוגמת "תמונות ניצחון" ו"צריבה תודעתית", מנסים להילחם מלחמה סמלית ושוכחים מהקרב האמיתי, שנועד להגן עליכם. הצבא יצא למבצע ראווה חסר תוחלת בעומק לבנון וחטף עובר אורח בשם חסן נסראללה, בזמן שסמוך לגבול עשו אנשי החיזבאללה כבתוך שלהם וטיווחו את ישובי הצפון. כך שגם מבחינת הצבא לא הייתם שיקול.

      גם אם דו"ח מבקר המדינה ישפר את מצב העורף (כן, בטח) הנקודה הבסיסית לא תשתנה: זו לא המדינה שלכם. זו המדינה של אולמרט, ועמיר פרץ, ודן חלוץ וגרשון יצחק – אנשים שאמורים היו לא להוציא את האף מהבית מחמת הבושה, ותחת זאת חלקם מבלים את זמנם בהטחת האשמות, ספינים והגשת בג"צים נגד מבקר המדינה. אתם רק גרים כאן, משלמים מיסים, הולכים לצבא, נהרגים, יושבים במקלטים, חוטפים טילים. אבל אף אחד לא באמת רואה אתכם. אולמרט לא מתבייש, כי אי אפשר להתבייש מלא-אנשים. וזה בדיוק הסטאטוס שלכם.