האגדה על שכר הלימוד

שכר הלימוד באוניברסיטאות בישראל, עד תחילת העשור הנוכחי, היה כ-11.6 אלף שקל בשנה. באותה עת, מחקר שנערך בבנק ישראל גילה כי שיעור הנגישות למוסדות האקדמיים בישראל הוא 98% - משמע רק 2% מבין אלה העומדים ברף הקבלה האוניברסיטאי אינם מתחילים את לימודיהם משום שאינם יכולים לממן את עלותם. כיום, כאשר שכר הלימוד ירד ל-8,600 שקל בשנה בעקבות המלצות ועדת וינוגרד, ניתן להניח כי שיעור הנגישות הוא קרוב ל-100%.

שכר הלימוד בישראל לא מהווה מחסום ללימודים - זוהי המסקנה העולה מאותו מחקר. אם יש מחסומים המונעים נגישות ללימודים אקדמאים בישראל, באוניברסיטאות או במכללות, הם נובעים כנראה משתי סיבות. האחת, עלות המחיה הנדרשת לסטודנט, המתקשה לשלב עבודה ולימודים בו זמנית. השנייה, רף הקבלה האקדמי. מכל שנתון רק מחצית עומדים ברף הקבלה לאוניברסיטאות או למכללות, והמחצית שאינה עומדת ברף מורכבת בעיקר מהעשירונים הנמוכים באוכלוסייה. רמתה הנמוכה של מערכת החינוך הבסיסית, זו שאינה מצליחה להכשיר די תלמידים לעמוד ברף הקבלה האקדמי - היא לב בעיית הנגישות בישראל - ולא עלות שכר הלימוד.

על אף זאת, ליאורה מרידור - שעמדה בראש תת-הוועדה בוועדת שוחט שעסקה בשאלת שכר הלימוד בישראל - בחרה להפחית עוד את שכר הלימוד המיידי. מרידור אימצה למעשה את מסקנות ועדת וינוגרד, שהמליצה בסוף שנות ה-90 להפחית את שכר הלימוד בישראל עד למינימום של 5,800 שקל בשנה.

אמנם מרידור ידעה שאין צורך אמיתי בהפחתת שכר הלימוד, שאינו מונע מאיש להתקבל ללימודים אקדמיים, אבל גם היא זכרה את המוסרות שהוטלו על ועדת שוחט. לא רק שכל מסקנותיה הניהוליות של ועדת שוחט כפופות לווטו של סגל המרצים באוניברסיטאות, אלא שגם כל ההמלצותיה בתחום שכר הלימוד מחייבות את הסכמת הסטודנטים. לכן, מראש, שולם האתנן לסטודנטים - שכר הלימוד המיידי יופחת, בתמורה להעלאה כוללת שלו במסגרת הלוואות. משמע, שכר הלימוד יועלה אמנם מ-8,600 ל-14,800 שקל בשנה, אבל הסטודנט יצטרך לשלם בזמן לימודיו רק 5,800 שקל בשנה. יתרת שכר הלימוד תיפרס בהלוואות מסובסדות למשך עשר שנים.

ההלוואות יישאו ריבית מסובסדת, ייפרסו על פני עשר שנים - החל בשנה לאחר תום הלימודים, וההחזר שלהן יותנה בהגעה לשכר מינימום של 5,300 שקל. משמע, מי שלמד תולדות האמנות ולא מצליח למצוא לעצמו עבודה בשכר של יותר מ-5,300 שקל בחודש, ההלוואה תיהפך מבחינתו למענק. ההערכה של מרידור היא שכ-12.5% מהסטודנטים לא יחזירו את ההלוואות, ומבחינתם שכר הלימוד שלהם יהיה 5,800 שקל בשנה בלבד. העלות הצפויה למדינה, מסבסוד ההלוואות והפיכת חלקן למענקים, תהיה כ-600 מיליון שקל בשנה.

בהצעה הזו ועדת שוחט ניסתה לרצות מראש את הסטודנטים, כדי להביא להסכמתם לייקור הכולל של שכר הלימוד. גם פה הוועדה עשתה צעד מראש לריצוי התנגדות צפויה, הפעם התנגדות דעת הקהל. מרידור מציינת כי העלאת שכר הלימוד ל-14,800 שקל בשנה תמקם את ישראל בשליש העליון של המדינות המפותחות בגובה שכר הלימוד שהן גובות, אבל מסבירה כי הריבוד החברתי בישראל הופך זאת למוצדק. "בסקנדנוויה", היא אומרת, "80% מהאוכלוסייה לומדת לימודים אקדמיים, ולכן סבסוד שכר הלימוד על ידי המדינה מסייע לכולם. בישראל רק 50% מגיעים ללימודים אקדמיים, ומי שאינם מגיעים ללמוד הם דווקא השכבות החלשות. יוצא מכאן שהשכבות החלשות נושאות בנטל סבסוד הלימודים האקדמיים בעבור השכבות הגבוהות - וזה לא סביר".

זהו הסבר יפה, שנועד לרכך את דעת הקהל, אבל הוא אינו ממש נחוץ. האמת היא שמרבית הסטודנטים יוכלו לעמוד בהחזר הלוואות שכר הלימוד - פחות מ-300 שקל בחודש במשך עשר שנים - ולכן אין צורך של ממש לתרץ. האמת היא גם ששכר הלימוד הוא מקור חשוב למימון האוניברסיטאות, וכל מי שרוצה אוניברסיטאות מחקר טובות בישראל צריך לתמוך בייקור שכר הלימוד.

עוד אמת היא שבעולם נצפה קשר ישיר בין גובה שכר הלימוד לרמה האקדמית: מדינות שהפחיתו שכר לימוד סבלו מהידרדרות ברמה האקדמית שלהן - וזהו לקח שמדינה שמעלה את ההישגים האקדמיים על ראש שמחתה חייבת לשנן. האמת היא גם שמדינות סקנדינוויה עשירות מישראל בכ-50% בממוצע, ומה שהסקנדנווים יכולים להרשות לעצמם לסבסד - ישראל הענייה אינה יכולה. במיוחד, שלב בעיית ההשכלה הישראלית מצוי במערכת החינוך הבסיסית בישראל - שבה צריך למקד את כל מאמצי הסבסוד של המדינה.