פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      יש כבוד, אין שלום

      אודי הירש סבור שההתבטאות של שמעון פרס על הצורך לצאת מהשטחים, רק מחדדת את העובדה שכבר שנים הוא אינו עושה שום דבר משמעותי לקידום תהליך השלום

      מה תהיה השפעתו של שמעון פרס על חייכם בשנים הקרובות? לא תהיה. קל לשכוח זאת, אחרי הטקסים, המאמרים האוהדים, השידורים הנרגשים ותספורת הקיפוד-על-סטרואידים של דליה איציק, אבל אתמול נכנס לבית הנשיא קשיש בן 84, שבשנים האחרונות לא תרם דבר לפוליטיקה הישראלית גם כשהחזיק בתפקיד ביצועי. הוא ישפיע על חייה של נעמי בלומנטל, אולי גם על כמה ילדים מופרעים שהשתוללו בזמן ההתנתקות, וזהו בעצם. אה, כן: הוא יחזיר את הכבוד למוסד הנשיאות, אותו כבוד שנרמס ברגל גסה (או איבר אחר) על ידי משה קצב. במילים אחרות, העובדה שלמוסד הנשיאות נבחר אדם ראוי ולא אידיוט מושלם אמורה לגרום לכם לזקוף קומתכם בגאווה ולא להתבייש בהיותכם ישראלים. אחרי כמה שעות של אופוריה, שמעון פרס יטוס לפגישות עם שועי עולם, ואתם תשובו לשגרה נטולת שטיחים אדומים. אולי פעם הוא ינופף לכם מחלון מכוניתו, בשעה שהשיירה תעיף אתכם מהכביש בברוטליות.

      מה חידש פרס כשאמר ביום השבעתו לתפקיד ש"ישראל צריכה להיפטר מהשטחים"? כלום. דבריו עוררו את ה"סערה" המתבקשת, כלי התקשורת הכריזו על המהומה הנשיאותית הראשונה וחברי הכנסת מהימין הגיבו בחריפות. הדינמיקה הזאת מגוחכת, אבל כולם בסך הכל ממלאים במשחק הזה את תפקידם, באותו מחול ישראלי מוכר של שיח פנימי העיוור למתרחש סביבו: פרס הוא שוחר השלום האולטימטיבי, אנשי הימין על תקן הצווחים והנגזלים והתקשורת סתם עטה על המציאה. הבעיה היא שהשנה היא כבר 2007, פיתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני התרחק מקו האופק הנראה בשבע השנים האחרונות, בעזה שורר כאוס ופרס כבר איננו בעמדת השפעה, גם אם יתרוצץ בין לשכותיהם של שועי עולם. ובכלל, מדוע בעצם התבטאות בדבר הצורך ביציאה מהשטחים היא זו שמעוררת מחלוקת? האם עמידה מנגד ושתיקה של נשיא לנוכח מדיניות ישראלית כוחנית, ששוללת הסכם, אינה בעצם הבעת תמיכה שקטה בסיכול הסיכוי לשלום? האם מישהו מהאנשים שבחרו את פרס לנשיא חשב שישנה עמדותיו כשיעבור למשכן?

      סידור עבודה נוח

      מה עשה פרס כדי לקדם את השלום בשנים האחרונות? כלום. הוא שוחח, נפגש והתבטא פה ושם, אבל לא קם ועשה מעשה. לא הייתה סכנה כי יוותר על תפקידו עקב הבגידה בעקרונותיו, כפי שעשה אופיר פינס, למשל, כשאביגדור ליברמן צורף לממשלה.

      פרס תמך במדיניות החיסולים, עמד מנגד כשישראל יצאה למלחמה בלבנון ויזם את כניסת מפלגת העבודה לממשלה כדי להבטיח את ההתנתקות, שנעשתה תוך התעלמות מוחלטת מהפלסטינים ומתוך ייאוש מתהליך השלום. הוא פרש ממפלגת העבודה והצטרף למפלגת מרכז חסרת עמוד שדרה, שאיגדה אנשי שמאל וימין ודוגלת בסטגנציה ובאי-עשייה. כמעט כל צעדיו נועדו להבטיח עמדה מכובדת ומשרד בכיר, לא התקדמות בתהליך המדיני.

      בשנה האחרונה היו לפרס שתי התבטאויות בהירות בעד השלום ונגד המלחמה: בפעם הראשונה בוועדת וינוגרד ובפעם השניה אתמול. בשני המקרים, קולו לא נשמע בזמן אמת, כשפצצות הוטלו על לבנון ועזה. הרבה יותר קל להביע דעה נחושה כשאינך מסכן דבר, וכשהכיסא בטוח וחם לשבע השנים הבאות.