ואז הבנתי - אין לנו סיכוי

בדיוק עם תחילת מתקפת הטילים על חיפה, קיבלתי שיחת טלפון מ-ט', חבר טוב ותושב פטריוט של עיר הנמל הצפונית. עד אותה העת הכל נראה תלוש ורחוק, בטח לעכבר בטון גוש דני כמותי; הצפון נראה כמו מדינה רחוקה בתוך מדינה, אחרת אבל דומה. דיברנו כהרגלנו על ענייני דיומא, כי מלחמה זה נושא די מבאס לדבר עליו, עד שלפתע אזעקה צורמת פילחה את קו הטלפון ביני לבינו, בין עיר הכרמל הגאה לבין תל אביב המנותקת.

כעבור יום הוא כבר היה אצלי, הסתפק במועט, לן על הרצפה, ניסה ללכת על קצות הבהונות כדי לא לעצבן את השכנים. אבל בית הוא בית, והבית שלו לא היה כאן. תוך כמה ימים הוא אסף את פקלאותיו והלך לחפש את עצמו באמריקה. "שם יותר שקט" הוא אמר.

ט' בדיוק חזר לביקור מולדת קצר, שלא במתוכנן - עכשיו, שנה לאחר אותה מלחמה. לא דיברנו הרבה על מה שהיה, אבל אמריקה טובה לו ואין שם מלחמות. זו היתה הבחירה שלו, כי אחרת כנראה שקצת קשה לחיות.

ביום בו ישראל הפציצה את נמל התעופה הבינלאומי בביירות, טסתי לאנגליה. זה היה היום היחיד של המלחמה בו גם הייתי בארץ. מועד הטיסה היה מתוכנן מראש, הייתי צריך לשוב לאנגליה בשביל לסיים את לימודיי בלונדון. הרגשתי רע.

לא הבנתי, לא אז ולא היום, מה ההיגיון העומד מאחורי הפגזה של נמל תעופה בינלאומי, על מסלוליו, חנויותיו ומגדל הפיקוח שלו. הרי כל הנמצאים בנמל תעופה אזרחי הם אזרחים. מדוע המדינה שלי פועלת מתוך יצר נקמה? מדוע היא חושבת מהבטן? מדוע אין לה דרך? אחר כך דיווחו באל-ג'זירה ש-47 אזרחים נהרגו במתקפה בנמל התעופה. 10 מהם ילדים. בישראל כמעט ולא דיברו על הרוגים. בטלוויזיה דיווחו שוב על פגיעות טובות במטרה. הרגשתי שוב רע. הייתי עצוב כשעליתי על המטוס בנתב"ג. דאגתי. זעמתי.

ללא סיבה מיוחדת, הדבר הראשון שעשיתי בשדה התעופה הית'רו היה להסתכל על הטיסות היוצאות. על מסכי הטלוויזיה נצנצה המילה cancelled ליד מספר טיסות שבוטלו עד אותה שעה אל היעד "ביירות". לא הרגשתי גאווה, לא שמחה ולא צדק. הסתכלתי על קבוצת לבנונים מודאגים שכבר לא יכלו לחזור הביתה. לא הרגשתי שהם האויבים שלי. הרגשתי רק שישראל שלי שוב מאכזבת אותי. היא וכל אלו שדיווחו ביום ההוא על פגיעות במטרה.

זה היה יום שבת, אחרי חצות. סיימתי משמרת ערב שהתחילה בצהרים, ואת המחשבות של "על כמה רקטות והרוגים דיווחת היום" החליפו המחשבות על כמה אני חייב כבר דרינק. עוד מוצ"ש בצ'יץ' ביץ', שהיה מפוצץ לגמרי בפרצופים המוכרים, בצירוף החבר'ה הצפונים שברחו אלינו. שעה קלה של סיבוב חברים, 3 וודקה משהו, ויאללה הביתה, בבוקר צריך שוב לעשות חדשות.

זה היה 1:40 בלילה, ממש שתי דקות אחרי שיצאנו משם. הטלפון צלצל ממספר חסוי. לא זוכר את המילים המדויקות, אבל משהו כמו "הופעלת בצו 8". 12 שעות אחר כך, ואני כבר באמצע הדרך לצומת גולני. עד אותו יום הייתי בצד שכותב על חיילי המילואים המסכנים, על המחסור בציוד, באוכל, על הבלבול בפקודות, על משימות לא ברורות. פתאום, אני חלק מזה.

מולי שוכב חייל שהגיע עם חום גבוה. לידו מישהו שמדבר עם אשתו שילדה בלילה. מאחורי מישהו מפריח סכומים של עשרות אלפי דולרים לסגור עסקאות שהולכות להיתקע עכשיו, שיפסיד קצת פחות כסף. אבל כולם מקבלים נשק חלוד, כולם מקבלים מעט אוכל, וכולם מחכים שימלאו כבר את העוקב במים. היום שבו ירד לי המורל, זה היום בו הבנתי שהכותרות על מחדלי הממשלה והצבא שאנחנו נותנים, ממש לא מוגזמות.

רגע הייאוש שלי היה אישי, אפילו אינטימי. נקראתי בעל כורחי לעבוד את הלילה שבין שישי לשבת בדיוק לפני שנה. לא רציתי, בטח לא בעיצומה של תקופת הבחינות, אבל הייתה מלחמה (אז עוד קראנו לה "מערכה") ולא יכולתי לסרב. כשהגעתי לעבודה התברר לי שיש ארבעה הרוגים בספינה ליד חופי לבנון, ושאסור עדיין לדווח.

לקח ארבע שעות עד שהגיע הביפר מהצנזורה שמתיר את המידע לפרסום. שעות, בהן ישבתי בחרדה מול המחשב וביקשתי מכח עליון, אם הוא בדיוק פנוי להקשיב לי, שיעשה שייגמר טוב. אז ידעתי, שבעוד פחות משנה, בדיוק בזמן למלחמה הבאה, גם אחי הולך ללבוש את המדים הלבנים היפים. המחשבה, שבעולם מקביל, בקיום אחר, הייתי מצפה לבשורה הזו מהעבר השני של קו הטלפון הייתה בלתי אפשרית.

שם, באותו לילה מלא דמעות בדסק של וואלה!, אני מסמנת את תחילת הייאוש. ייאוש שניבטת ממנו אימה נוראית, בעיקר כי פתאום היה כה ברור שהמלחמה שמתנהלת שעתיים ממני קרובה מדי, מסתכלת לי בעיניים, ואני לא מוכנה לפגוש אותה בקיץ הבא.

מעבר למישור הפוליטי, שבו התנגדתי למלחמה הזאת בכל מאודי מיומה הראשון, היא הייתה עבורי מהלומה בספירה הפרטית. נקודת השבר הראשונה הייתה כאשר התקשרתי לסבתי בקריית חיים, בתחילת ההפצצות והיא אמרה לי בקול היסטרי: "יאנקעלע, מ'באמבארדירט מיר" (ינקל'ה, מפציצים אותי, ביידיש). אימי הסתופפה איתה חלק מן המלחמה באותו בית לא ממוגן. אח שלי עזב את חיפה אחרי כמה ימים ובילה את רוב המלחמה בביתי בתל אביב עם בנו הקטן.

נקיפת החרדה הזאת, להתקשר ולשאול "אתם בסדר"? בלי יכולת לסייע באופן ממשי, הייתה הסיוט הגדול ביותר במלחמה. סבתי, שהלכה לעולמה בינתיים, לא יכלה להגיע למקלט, וכשביקרתי אותה במהלך המלחמה, רוב הזמן בילינו בחדר הפנימי ביותר, ליד הטלפון, משותקים מאימה באזעקות. חוסר האונים הזה היה גדול אפילו יותר מאזלת היד נוכח התלהמות העוועים לפיה עלינו "להיכנס בהם, לטחון אותם".

קריית חיים השלווה שלי נפלה קורבן לאותה מוטיבציה הרסנית שהחריבה בתים על יושביהם בדרום לבנון. במשך 33 יום, כאשר התווכחתי בקול עם סנגורי המלחמה, התווכחתי עם מי שלא עניין אותם שלומה של סבתי ויכולתם של אחי ואחייני לשוב הביתה.

ביולי 2006 נדם קולה של האופוזיציה במדינת ישראל. הכנסת, זירת הווכחנות הקולנית, הפכה לאי של קונצנזוס מקיר לקיר. אווירת 'הביחד' הזכירה ימים עברו, של התגייסות כללית וערבות הדדית נטולת סימני השאלה. "אנחנו ננצח", קרא הסטיקר הלאומי התורן, ואפילו ראש הממשלה שלנו בחר ברגע נדיר לדבר.

ההתנגדות האינטואיטיבית שלי למלחמה פעמה בי מהרגע הראשון. כשאולמרט זעק בפאתוס "עד כאן", חשבתי שעד כאן השפיות. מעתה והלאה - התלהמות עיוורת וצימאון דם.

ואז הגיעה ההפגנה הראשונה נגד המלחמה, שצעדה לאורך קינג ג'ורג', והפיחה בי תקווה. למרות מבטי השנאה מצד העוברים ושבים, הצעקות שהוטחו מחלונות הבתים ברחוב והמים שהושלכו בבוז על המפגינים, דווקא בלב "הבועה" התל אביבית המושמצת, ידעתי שספקות ראשונים החלו לחלחל אל הקונצנזוס.

רוב עם ישראל הבין לבסוף, אחרי עשרות הלוויות צבאיות ואזרחיות, שהתקפת ארגון טרור פונדמנטליסטי, הניזון מאידיאולוגיה מופרעת, היא לא סיבה מוצדקת מספיק לשוש אלי קרב, לאבד את השפיות, הביקורתיות, ו-149 עולמות ומלואם. אולי הבלגה היא לא מילה גסה.

יום השנה מזמן לישראלים חשבון נפש ארוך ונוקב עם הפוליטיקאים שהורו על המלחמה, עם מפקדי הצבא שפיקדו על המערכה ויותר מכל עם עצמם. נדמה כי מה שאפיין את המלחמה האחרונה הוא בעיקר המהפך ביחסו של הציבור בארץ כלפיה: מאמונה יוקדת בצדקתה בתחילת דרכה ועד בוז עמוק כלפי הדרג המדיני והצבאי עם שוך הקרבות.

עם זאת, גם בפרספקטיבה של שנה ולאחר אין ספור דו"חות וניתוחים, עדיין לא ניתן להצביע על אירוע אחד שחולל את השינוי בהלך הרוח הלאומי. נראה כי מעל לכל הכשלים הצבאיים והמדיניים שאירעו במהלך המלחמה (והיו לא מעט), עמד הכרסום בנכונות של החברה בישראל להקריב את היקר לה למען מטרה שבעיניה היא חשובה וצודקת.

החברה הישראלית ממהרת לצאת בהצהרות לוחמניות, אולם לא מוכנה לשלם את המחיר הכבד בו כרוכה מלחמה. יש שיאמרו כי מדובר בתופעה נורמלית וחיובית שעוברת על כל אומה. זה כלל לא משנה. לפני שאנו ממהרים לבוא בחשבון עם הפוליטיקאים ועם הגנרלים על חלקם במלחמה, עלינו לחשוב היטב האם היינו משלימים עם כל תוצאה אחרת.

בתחילת מלחמת לבנון הראשונה פרסם העיתונאי עמירם ניר טור תחת הכותרת: "שקט, יורים", בו הציע להשתיק את הוויכוח על צדקת המלחמה עד שוך הקרבות. רגע הייאוש שלי היה כשהבנתי שחלפו 25 שנה, אך החברה הישראלית לא למדה את הלקח מהמלחמה ההיא. עם היוודע דבר החטיפה החלו להישמע קריאות נקם, ואיש לא העלה בדעתו לחשוב מעט על התוצאות האפשריות של מלחמה שקל להיכנס אליה אך לא ברור איך יוצאים ממנה.

כותרות העיתונים זעקו דם ונבחרי הציבור התייצבו כאיש אחד מאחורי ראש הממשלה. הגדיל לעשות נציג השמאל יוסי ביילין שהמליץ לממשלה להוסיף את סוריה ליעדי המלחמה. מי שהעז להשמיע דבר ביקורת נחשד מיד בבגידה. לקח שבוע עד שעלו סימני שאלה בדבר היכולת להשיג הישגים צבאיים ועד שהפנימו שהמבצע הקרקעי יביא להרוגים רבים נוספים.

נדמה שהיחיד שהבין לקראת מה אנו הולכים היה הרמטכ"ל, שדאג למכור את מניותיו מבעוד מועד. בישראל אוהבים לשיר במקהלה אחת. אם בתחילת המלחמה אחוזי התמיכה באולמרט גירדו את ה-90% מלמטה, הרי שלאחריה התוצאות נותרו זהות, רק הפוכות. אולי כשנלמד לשאול שאלות גם כשהתותחים רועמים, ראש הממשלה יסרב לשלוח חיילים למשימה חסרת תכלית לאחר שכבר הוסכם על הפסקת אש.

אם לומר את האמת, זה לא שהיה לי מורל ראוי לציון באיזשהו שלב במלחמה הזו. מעט אחרי מלחמת המפרץ, שהלהיבה אותי מאד בתור ילדה בת 8, הבנתי שמלחמות זה לא משהו שכדאי לצפות לו, ומהר מאד התחלתי להאמין בקלישאה הנכונה, לפיה "במלחמות אין מנצחים".

ודווקא משום שהנחתי שהתנגדות למלחמה והימנעות מהצהרות לוחמניות הן א'-ב' של אנושיות, אפילו בקרב פוליטיקאים, הרגע שמסמל עבורי יותר מכל את אוזלת היד שלנו, את ההוכחה לאימפוטנציה המדינית ששרתה עלינו, קרה ב-14 ביולי. ביום הזה החליט שר הביטחון דאז לשגר מסר למזכ"ל חיזבאללה, ולומר לנו ש"נסראללה לא ישכח את השם עמיר פרץ".

זו לא צורת הדיבור הזולה, זו לא נימת האיום המגוחכת וגם לא זה שאמירות מהסוג הזה נשמעות בעיקר בקטטות מחוץ למועדונים או בסרטי מאפיה סוג ז', זו בעיקר התחושה שאם הגענו למצב שבו האיש שאמור לתת לנו תחושת ביטחון חש צורך לעשות שריר מרוקן מבשר ומלא באוויר – כנראה שאבוד לנו.

גם כשהקטיושות נחתו בחיפה בהפרשים של דקות, גם כשלא זכרתי בדיוק את מספר החיילים שאיבדנו, ואפילו (וזה היה קשה במיוחד) כאשר ארקדי גאידמק התברר כגיבור מקומי, גם אז, לא איבדתי את המורל – הוא פשוט דעך הרבה לפני.

שרון הלך, והשאיר את הבמה לאולמרט. ככה, בלי שום התראה מוקדמת, קיבלנו את אולמרט לפנים. האיש, שמנהיגות היא ממנו והלאה, קיבץ סביבו בצורה לא ממש ברורה ממשלה מסורבלת, חסרת עמוד שדרה, שהתהדרה בציפי לבני האפרורית כשרת חוץ, ועמיר פרץ כשר ביטחון. אוסף של פוליטיקאים מאוסים ולא ממש ברורים קיבל את המושכות בדיוק בנקודת זמן קריטית – התוצאה מחרידה.

אז מה נשאר לעשות? בדיוק כמו שמסבירים במטוס: להניח את הראש בין הרגליים, הידיים על העורף, ולחכות להתרסקות, שלא איחרה להגיע בדמות אותה מלחמה ארורה של קיץ 2006.