הפומה, הברבור ומה שביניהן

1. היה ברור שהשלבים המאוחרים של השלבים המוקדמים הביאו את הטורניר לשיאים, שהחצי הגמרים והגמרים יהוו רק אנטי קליימקס עבורם. ונוס דילגה מעל סרינה, שני חצאי הגמר של הגברים נגמרו בשש מערכות.

2. האחיות. סרינה עלתה בתלבושת כל צהובה של פומה. פומה מיצבה את עצמה מחדש בשנים האחרונות, הפכה לאופנה של קלאברים, מתנגחת, מתרחקת מקווי האופי הגרמניים שלה. לסרינה יש שיער שנצבע לבלונדיני, ומגיע קצת מעבר לישבנה. ונוס לובשת ריבוק, נעל שבזמן האחרון מחפשת כיוון חדש ומוצאת אותו באיזור האייברסון. ונוס עורמת את השיער השחור שלה לעיגול שמוצמד לחלק האחורי של הקרקפת שלה. סרינה הולכת על הווינרים, משחקת על הקווים, חצי סנטימטר לפה, חצי סנטימטר לשם.

ונוס, ברבור שחור יפהפה, משחקת כדי להשאיר את הכדור במשחק ומנצלת חצי הזדמנות כדי להרוג את חילופי המכות. היו רגעים, בעיקר בסט השני, של טניס עילאי. עילאי. רק מה, לפעמים הפרש של 15 חודשים הוא משמעותי: בגיל שש או 11 זה כלום, בגילאים של האחיות (סרינה תחגוג 19 החודש), מדובר בשירת הברבור של הנעורים מול המעבר לנשיות. האשה ניצחה (ודווקא נייקי, האלה היוונית, נעדרה).

3. מרכז לואי ארמסטרונג לטניס. המגרש על שם ארתור אש. שתי אחיות שחורות מתמודדות על אליפות ארצות הברית הפתוחה. אל תשלו את עצמכם: אם לא סופרים את שתיהן, את המחנה שלהן, את שופטי הקו ואת הספייק לי למיניהם, הרי שאחוז השחורים ביציעים עדיין מדשדש סביב האחד אחוז, ואני מגזים כלפי מעלה. כמו ג'ורדן, אייברסון, וודס וחבריהם, האחיות וויליאמס הם עדיין ליצניות בקרקס שהכניסה אליו מיועדת ללבנים בלבד. 50 דולר כרטיס, 10 דולר כוס צ'יפס, 8 דולר בירה ועוד לא דיברנו על הסעות וקנייה של מרצ'נדייז. בינתיים, כדי לפתח את הוויליאמסיות הבאות, יש צורך בעוד מטורף כמו ריצ'רד וויליאמס. המוסדות לא ינקפו אצבע.

4. עכשו, עם המזל שלנו, יואיט הקוף הגזעני, עוד ינצח את סמפראס. ולא שאני חולה על סמפראס.

5. פעם ג'ון מקנרו היה איש חביב, כל כך חביב שפוסטר שלו ממגזין "פנדל" עליו השלום, היה תלוי אצלי על הקיר בחדר בימית. שיער מתולתל שתפוס בסרט אדום, גוף אנכי למגרש, נעלי נייקי עם פס תכול, רקטת עץ של וילסון, מתכונן להגשה. מקנרו היה מהסוג שהריץ אותך למשטח, קירח אבל עם סרט אדום לשיער, אחד הכריח אותך לשחק. אחד שכל קריאה של השופט, אפילו בקשה לשקט מהקהל היתה מעיפה לו את הג'ננה לשכל. מקנרו היה מטורף, ששיחק טניס של גאונים. מקנרו היה ניו יורקר מהזן הישן, מניו יורק של שנות השמונים, של סטודיו 54, של הפאנק. פעם הוא סירב לשחק בדרום אפריקה אפילו תמורת הסכום האצילי של מיליון דולר (ללא קשר לתוצאות שישיג).

והנה בטורניר הזה, אי אפשר היה להימלט ממקנרו - הוא פרשן ברשת USA וב-CBS, בין השידורים הוא פרסם את לינקולן והייניקן ועוד מוצר, כבר לא זוכר מה. גם במשחקים עצמם הוא הזכיר ללא בושה את המוצרים שהוא מפרסם והתחיל לעשות מסע פרסום למועמדותו לעמוד בראש פדרציית הטניס האמריקאית. הגאון המוטרף הפך לפוליטיקאי תאב בצע. או במילים אחרות: הוא התאים את עצמו לעיר ונשאר ניו יורקר.

6. ובכל זאת, כמה כיף כאן: הבייסבול בישורת האחרונה, טניס, פוטבול מכללות, מהיום פוטבול מקצועני, כדורגל אירופאי בלי תשלום והדבדבן - אין זכר לגברי לוי ומיילן טנזר.