שנה למלחמת לבנון השניה

ארה"ב זה לא העולם

במהלך המלחמה ואחריה התעלמה ישראל מהזירה הבינ"ל ונצמדה לבעלת הברית הטבעית. זה עלה לה במלחמה ארוכה יותר

שי אילן

את הדיון בהשפעה של מלחמת לבנון השניה על ישראל בהקשר הבין לאומי יש לחלק לשניים: ראשית, כיצד ישראל נראית בעיני העולם בעקבות מה שנראה כמערכה לא מוצלחת במיוחד. שנית, מה היתה השפעתה של המלחמה על מעמד ישראל מבחינה דיפלומטית בזירה הבינלאומית.

ההיבט הראשון הוא תדמיתי בעיקר, למרות שיש לו השפעה מורלית, והוא קשור גם למצב הרוח הלאומי. ההיבט השני חשוב יותר ומשפיע יותר על ההיערכות העתידית של ישראל מול שכנותיה, אבל הוא פחות חד משמעי, משום שהוא אפוף פוליטיקה.

טוב לדעת (מקודם)

התקף לב: איך מונעים ומה עושים במקרה והוא מופיע

לכתבה המלאה

בארה"ב תומכים, באירופה מבקרים

ישראל ספגה מפלה תקשורתית במפלגת לבנון. ראשית, חלק ניכר מן התקשורת העולמית חווה את הדמורליזציה שזרעה כאן המלחמה מכלי ראשון: פיגורות כקופר אנדרסון (CNN), אמה הרד וטים מרשל (סקיי) היו כאן ושידרו תחת מטחי הטילים מחיפה, נהריה וקריית שמונה. ישראל נכנסה כך לעידן המלחמות המצולמות והעדשה שיקפה תמונה לא מחמיאה: ישראל אינה כל יכולה, היא פגיעה, ידה אינה מגיעה לכל מקום. העולם המערבי, שניזון מהמיתוס לפיו כל אזרחי ישראל הם חיילים עשויים ללא חת, הופתע לגלות מקלטים מלאים קשישים, כבישים ריקים, עורף שברירי.

התקשורת האירופית הבליטה יותר, כמובן, את החולשה הישראלית מזו האמריקאית. ברשת הטלוויזיה "פוקס" אימצו את הגישה האוונגליסטית כמעט באורח מוחלט, ומי שרמז על חולשה ישראלית הותקף והוסה. ההבדל בין ארצות הברית לשאר העולם ניכר גם בהיבט השני של הסיקור התקשורתי – ההתייחסות להרג בלבנון.

התקשורת האירופית רדפה אחרי דוברי חיזבאללה בשכונות בביירות וביקרה את ישראל בחריפות על עוצמת התגובה שלה ועל הפגיעה באוכלוסייה אזרחית. התקשורת האמריקאית ברובה היתה מתונה יותר ומפרגנת לאינטרס הישראלי המוצהר: להמשיך את המערכה עד שתגיע להישג אסטרטגי.

שנה בצל הסכנה

צלה של מלחמת לבנון ניכר בתקשורת הזרה בעיקר בהקשרים שפעם היו משניים והפכו לפתע לעיקריים – הסוגיות הנוגעות לסוריה ולאיראן והאפשרות של מלחמה עתידית. היו גם התייחסויות שליליות לפצצות המצרר הישראליות, שנשארו פזורות בדרום לבנון.

באופן כללי, יש הסכמה שישראל יצאה מן המלחמה חבוטה וכושר ההרתעה שלה נפגע, אבל העיסוק בעניין זה מועט, לפחות בכלי התקשורת הגדולים. לעומת זאת, הקשר בין חיזבאללה לסוריה ואיראן מעסיק הרבה יותר. היכולת להעביר נשק מסוריה לתוך לבנון, התמיכה הסורית והאיראנית בגורמים אנטי מערביים בלבנון ושבריריותו של הכוח הרב לאומי במקום זוכים מדי פעם לכותרות.

עמדתה של ישראל אף פעם לא הייתה פופולרית בתקשורת העולמית, אבל כשעל לבנון מאיימת להתרגש מלחמת אזרחים, צבא לבנון מנהל קרבות עם מיליציות איסלמיות חמושות ונסראללה מוציא מיליונים להפגנות נגד המשטר, קשה שלא להבין את עמדתה.

אמריקה מחרחרת ריב

מלחמת לבנון השנייה הייתה הראשונה בהיסטוריה בה נראה שהממשל האמריקאי עוד יותר להוט מישראל להגיע להישגים. פואד סניורה הוא ראש ממשלה פרו אמריקאי, ונסראללה ואסד הם אויביו. החשבון ברור: נסראללה הוא בן ברית של אירן וסוריה, השייכות ל"ציר הרשע" בהגדרות האמריקאיות, על כן מלחמה בנסראללה היא מלחמה בטרור העולמי. החוגים הניאו-שמרניים בממשל האמריקאי עמדו איתן מאחורי ישראל במלחמה, והוסיפו לעשות זאת מאז.

העניין הוא שגם בחוגים אלה, ככל הנראה, נולדה התובנה שקשה מאוד להגיע להישגים נגד החיזבאללה, והקרב הזה ננטש. בטיחותו של גבול הצפון הישראלי לא הייתה במוקד העניין האמריקאי ממילא, אלא החלשת ההשפעה הסורית. זה קרב שממשיך להתנהל ואת אותותיו ניתן לראות בהסתייגותה של ארה"ב היום ממשא ומתן של ישראל עם סוריה.

יש מי שיגיד שארה"ב כופה את רצונה על ישראל במובן זה, למרות ההכחשות ההדדיות הנמרצות. גם כאן נוצר משחק סכום אפס: אסד מוכן לדבר עם ישראל רק בתיווך ארה"ב, הנשיא בוש אומר שהוא אינו צד בעניין וראש הממשלה אהוד אולמרט אומר שהוא מוכן לדבר בלי ארה"ב. איש אינו מדבר, איש אינו רוצה במלחמה ובינתיים ההיערכות ל"מגננה" על הגבול נמשכת.

ההחמצה הצרפתית

שתי מדינות פעלו נמרצות כדי להביא להסדר שיסיים את המלחמה – איטליה וצרפת. האיטלקים הסכימו לעמוד בראש הכוח הרב לאומי ובסך הכול התנהלו כמתווכים ניטרליים, שאולי רוצים להרחיב מעט את תחום השפעתם. במקרה הצרפתי, האינטרס היה הרבה יותר ברור.

ז'ק שיראק, נשיא צרפת באותה תקופה היה חבר אישי של רפיק אל חרירי, ראש ממשלת לבנון לשעבר שנרצח. עמדתו האנטי סורית הייתה ברורה. בלבנון עשרות אלפי אזרחים צרפתים בעלי אזרחות כפולה, ההשפעה הצרפתית על לבנון הנוצרית ניכרת, ונסראללה אינו בדיוק חלק מן הפרוגרמה המערבית בלבנון. אנגליה, לעומת זאת, לא מילאה תפקיד כמעט כלל, פרט להצהרות תמיכה בזכותה של ישראל להגן על עצמה, תוך דרישה שהתגובה הישראלית תהיה מידתית.

ישראל יכלה אולי להיות פחות עוינת לתיווך הצרפתי, שבסופו של דבר הסתכם בייצוג של ממשלת סניורה ולחץ באו"ם לטובת האינטרסים שלה. יחס אחר יכול היה אולי להקדים את השגת החלטה 1701, אבל כאן מעדיפים בני ברית על מתווכים, לטוב ולרע.

מחירו הכבד של הגיבוי

כשארה"ב לצידה, ישראל נוטה להתעלם מהמושג "זירה בינלאומית". במלחמה השיבה ארה"ב לישראל בגיבוי מוחלט, אבל במחיר זהות אינטרסים מוחלטת, מה שאינו מאפשר היום התקדמות לקראת שלום עם סוריה. אין זה הישג, ולישראל יש גם אינטרסים באירופה, כלכליים ואחרים. כשאירופה מזהה את ישראל עם ארה"ב, גם לזה יש מחיר.

ניקולה סרקוזי הצרפתי, למרות הצהרות התמיכה בישראל, הוא בסך הכל ממשיכו של שיראק. גורדון בראון, ראש הממשלה החדש בבריטניה, עשוי להיות פחות אוהד מקודמו, טוני בלייר. התקופה בה ארה"ב הייתה מעצמת העל היחידה מסתיימת, וצריך להביא בחשבון לפחות את ההשקפה הרוסית. בינתיים הגב האמריקאי הספיק. במקרה של מלחמה נרחבת יותר, בחזית סורית ולבנונית, אולי יהיה צורך להיות גמישים יותר ביחס לתיווך זר.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully