אפשר לנחש איך ייראו המסקנות הסופיות של ועדת וינוגרד: הן תהיינה אפילו קשות יותר מהדו"ח הראשוני. בגלל ההיסוסים בהפעלת כוחות קרקע, עקב הבעיות בציוד של אנשי המילואים, בשל ירי הקטיושות הבלתי פוסק והמהלך הקרקעי הכושל בימי המלחמה האחרונים. אפילו אהוד אולמרט, שורד בלתי נלאה, ייאלץ להרים ידיים ולעשות לביתו. ישראל תלך לבחירות, ותבחר בבנימין נתניהו או אהוד ברק. כך נראות המסקנות בישראל: אם לא הלך בכוח, יילך ביותר כוח. אם לא הצליח למנהיגים בעלי סדר יום אזרחי, נחזור למחרחר הריב הסדרתי ולגנרל.
אלא שוועדת וינוגרד לא יכולה לחקור מצב נפשי של עם. הרבה יותר קל לבדוק פרוטוקולים, פוליטיקאים, מפקדי צבא. מנגד, אפשר רק לשער מדוע יצא עם ישראל למלחמה בחדוות קרב כזו, בתוך שעות, ללא הודעה מוקדמת. אלו לא רק אולמרט, פרץ וחלוץ הפזיזים: אלו העיתונאים, שהעניקו להם רוח גבית והפיקו סיסמאות לסטיקרים שקריים. אלו האזרחים, שלמעלה מ-90 אחוזים מהם תמכו במלחמה בימיה הראשונים ואלו המילואימניקים, שנתלשו מחייהם בלי לשאול שאלות והתייצבו לחזית בהמוניהם. ישראל חזרה אל עידן המלחמה הקונבנציונלית, שנדמה היה כי חלף מן העולם, בשניות, בהתגייסות מלאה, בהתלהבות. במדינה שלמה לא נשמע כמעט קול אחד שמדבר על המלחמה כדבר איום, כהכרח כואב. בימים הראשונים נראתה והורגשה רק התרוממות רוח.
כמה כיף לשנוא אאוט-סיידרים
השנה האחרונה, מאז המלחמה, מספקת תשובה אפשרית לרוח הקרב. זו היתה שנה נוספת שבה הכבוד הישראלי נרמס עד עפר, בזכות ההלקאה העצמית שבעקבות המלחמה, בגילויים על אוזלת ידם של המפקדים וביצועיהם הלא מרשימים של הפוליטיקאים. ברקע ריחפו כל העת פרשות רמון וקצב, שקפצו מפעם לפעם לחזית הדיווחים, כל אחת בתורה. מרבית הישראלים חיו ברווחה כלכלית, ובשאלונים שונים דיווחו על אושר אישי, אבל ברמה הלאומית מתלוננים כולם בשיחות סלון ובטוקבקים על מצבה העגום של המדינה, על התפוררותה הפנימית, על השחיתות והפשע. גם השנה שקדמה למלחמה היתה קשה לא פחות: במהלכה איבד עם ישראל מנהיג נערץ, אריאל שרון, ואז התנפצה בפרצופו ההתנתקות.
ואז מתחילה מלחמה. פתאום, המחלוקות הפנימיות ותחושת הקבס מהתנהלותה של המדינה מתפוגגות. אפשר להתאחד מאחורי הצבא, שתמיד יימצא כאן בקונסנזוס, ולא משנה לכמה מחדלים וטעויות הוא אחראי. פתאום, האויבים ברורים: זה לא נשיא חמקמק חמוש בפרקליטים רבי עוצמה, או שר משפטים חלקלק חמוש בסוללה של יחצ"נים, לא ראש ממשלה נטול כריזמה ושר ביטחון חובבן. זהו חסן נסראללה, או בשאר אסד או מחמוד אחמדינג'ד, שנואים ושונאים. אין צורך לקרוא עמודים של עדויות או פסקי דין פתלתלים. המלחמה מסוכנת, קשה, קטלנית, אבל יש בה משהו נעים ונוח, למרבה הזוועה: זוהי תחושת האחדות החמימה.
אבל בקיץ שעבר התברר שסיסמאות על עוצמה, אחדות וחוסן לאומי מספיקות בערך לשבוע. הן לא מהוות תחליף למדיניות, לאחריות ובעיקר למתינות. הן נוטות להתפוגג כשהטילים ממשיכים ליפול, כשהצבא לא מצליח לנצח וכשהמנהיגים לא מוצאים את התשובה. כי זה מה שקורה במלחמות, בדרך כלל: הן מסתבכות, הן מלוכלכות וברובן אין מנצחים. אחרי עוד שנה של השפלה, כל זה יישכח. גם במלחמה הבאה ולאור התנגדותה של ציפי לבני המתונה לשלום עם סוריה, כנראה שהיא לא רחוקה ההתלהבות תנצח את הספקות. כי אסד הרבה פחות מטושטש מא'.