מי ניצח במלחמת לבנון?

.
.











.
.

**אהוד ברק**

ב-12 ביולי 2006 אהוד ברק היה עוד אזרח מן השורה, אולי קצת יותר עשיר וקצת יותר נהנתן. אבל עם כל הכבוד לעסקיו חובקי העולם, בשבועות הבאים הוא הפך את השתיקה שלו לסחורה היקרה ביותר. נוכח ההאשמות שנסיגתו מלבנון היא שהובילה להתחמשות החיזבאללה ולמלחמה, האיש פשוט שתק בהתמדה ובעקשנות. בניגוד לאנשי צבא אחרים (ע"ע משה יעלון), הוא גם סירב לחלוק עם ישראל את השגותיו לגבי התנהלות המלחמה.

השתיקה הצליחה להרחיק מברק את אשמת לבנון וליצור אליו געגועים, תחילה כפרשן ולאחר מכן כמי שיוכל לעשות עבודה טובה יותר. ההתרסקות של שר הביטחון האזרחי, עמיר פרץ, חיזקה עוד יותר את הגעגועים לרמטכ"ל בדימוס ברק, שירש אותו הן בראשות מפלגת העבודה והן כשר. כשהתברר שדרוש ביטחוניסט, ברק היה שם, זך ורענן, לא מוכתם כלל בכתמי מלחמת לבנון השניה. מי זוכר את מחדליו כראש ממשלה, את אחריותו לאינתיפאדה הראשונה ואת הנסיגה החפוזה מלבנון. ה-12 ביולי 2007 תופס את אהוד ברק כמי שמצמצם בעקביות את הפער מבנימין נתניהו. נראה שמעולם לא הצליח מישהו להיבנות מהר כל כך מעשיה מועטה כל כך.

**ארקדי גאידמק**

ארקדי גאידמק ספג לאחרונה מהלומה תדמיתית בעקבות התרסקות עסקת טיב טעם, אבל דבר אחד אי אפשר לקחת ממנו: בניגוד לברק, את מעמדו המחוזק בעקבות המלחמה הוא קנה באמצעות מעשים. גאידמק נכנס למלחמה כאוליגרך תמהוני, מפטר מאמנים סדרתי בבית"ר ירושלים ואורח קבוע במשרדי החקירות של היחידה המרכזית לחקירות הונאה, שזכור בעיקר מהתמונה המביכה בה צולם במכונית פתוחה עם ראש עיריית ירושלים בעדלאידע. הוא יצא ממנה כמי שבמקרה הגרוע יסתפק בראשות העיר ירושלים, אבל נושא עיניו לראשות הממשלה.

את ההתעצמות הזאת הגישה לו על מגש של כסף ממשלת ישראל: רעש הקטיושות לא הצליח להסתיר את הרעש המהדהד של קריסת כל השירותים הממשלתיים, ואת השקט הגדול של הוואקום שנוצר עם העלמם, כמו טרטור הטלפון שאף אחד אינו עונה לו בלשכת הרווחה בצפת. ממשלת ישראל הסתפקה בדרך כלל בדיבורים ריקים, דמגוגיים ומקוממים על חוסנו של העורף, וכמעט לא נקפה אצבע. בעוד ארגוני המגזר השלישי שנכנסו אל תוך הזה עשו את מלאכתם בשקט, בהשלמה, בייאוש, מבלי לערער על הלגיטימיות של השלטון, גאידמק יצר את המודל החדש. עיר האוהלים שהקים למפוני הצפון לא ביקשה לסייע לממשלה – היא חתרה במוצהר תחתיה. מדינה שכבר ראתה הפרטה מוחלטת של שירותי הרווחה, חזתה בפעם הראשונה בהחלפת הממשלה כולה על ידי איש פרטי, בבחינת "כל מה שאתם לא יכולים לעשות – אני יכול לעשות טוב יותר".

ציני? וולגרי? יכול להיות, אבל העיר של גאידמק הצילה את כבודם, ואולי גם את חייהם, של אלפי אזרחים, שהממשלה שכחה במלחמה האחרונה ובה בעת העלתה אותו הרבה מאוד כיתות בחיים הציבוריים בישראל. למי אכפת שאת הונו הוא עשה ממלחמות.

**גבי אשכנזי**

איש הצבא היחידי שהתקדם בזכות המלחמה הוא אשכנזי, שכיהן כמנכ"ל משרד הביטחון בתקופת כהונתו של עמיר פרץ. אשכנזי, שיודע כמה דברים על לבנון מהקריירה הצבאית שלו, הקפיד לשמור על שתיקה מוחלטת לכל אורך המלחמה. לאחר התפטרותו של חלוץ הוא החליף את מי שגזל ממנו את הרמטכ"לות שנתיים מוקדם יותר, וניסה ליישם את לקחי הכישלון בלבנון באמצעות אימונים מוגברים והכנה לעימות אפשרי עם סוריה ואיראן.

**משה (בוגי) יעלון**

במחשבה שניה, נראה שחזרתו של אשכנזי היא חלק מהמגמה המדכדכת קמעה של תחיית הגנרלים בדימוס. האיש שפיקד על הצבא במרבית השנים שבין הנסיגה מלבנון ובין מלחמת לבנון השניה ופוטר, מושפל ומובס, רגע לפני ההתנתקות, עשה את הקאמבק שלו במלחמה, שלא לומר הגיש אותה קרה. הוא אפילו חזר פיזית ממכון המחקר בוושינגטון, שם שהה, כדי להיפגש עם חלוץ, אבל לאחרון לא היה זמן אליו. מזל שהתקשורת קצת יותר פנויה.

מי שניתן לראות בו את אחד האחראים העיקריים למדיניות שהובילה את ישראל למלחמה ולהכנה הגרועה של הצבא למלחמה אפשרית, מייצב את עצמו דווקא בצד המאשים. מה אתם יודעים: הוא התריע, והוא התנגד, והוא הציע, אבל הפוליטיקאים לא הקשיבו, אז כנראה שלא תהיה ברירה והוא יצטרך להיות פוליטיקאי בעצמו. בחודשים האחרונים בוגי הולך ובונה את עצמו כנביא הזעם החדש של הימין החילוני. האם המלחמה תסדר לו את משרד הביטחון בממשלת נתניהו?

**אהוד אולמרט**

רכבת ההרים, או שמא השדים, המתקראת "כהונתו של אהוד אולמרט", היתה בירידה לפני מלחמת לבנון: חטיפתו של גלעד שליט, בלגאן בעזה והתרחקותה של תוכנית ההתכנסות. ההכרזה על המלחמה שיקמה באחת את תדמיתו, כשהשיא היה נאומו מלא הפאתוס (וגם הקלישאות וההבטחות הריקות מתוכן) בכנסת. אלא שהמבצע נוהל בשלומיאליות, העורף לא מוגן והימים האחרונים, לאחר שכבר סוכם על הפסקת אש, היו קטסטרופליים. אחרי המלחמה היה אולמרט בתחתית, נאחז בקרנות המזבח מול הקריאות להתפטרותו ולהקמת ועדת חקירה ממלכתית.

שנה אחרי, אולמרט שוב בעליה (לפחות בסטנדרטים הנמוכים מאוד שלו): בהפוגה שבין דו"ח וינוגרד החלקי למלא, עם ממשלה משופצת כחדשה ובלי אופוזיציה, אחרי הפיכה בעזה ועם ספק מלחמה-ספק שלום באופק עם סוריה, עם פרס כנשיא ולבני שקטה כתמיד, עם התחמקות מטקסי הזיכרון ליום השנה למלחמה, ועם ההערצה מצד הפרשנים הפוליטים על יכולתו הפוליטית הפנומנלית. מצד שני, אחוזי התמיכה בו בקרב האוכלוסיה עדיין עלובים, ובכירי קדימה טוענים כי מהלכיו של אולמרט נעשים מתוך הבנה כי בבחירות הבאות לא ירוץ בראשות התנועה.

ונשארה רק התחושה הזו, שלכולם מחיר המלחמה ימשיך לרדת מהלב בתשלומים כל החיים - המשפחות השכולות, הפצועים, אזרחי הצפון - ורק מי שהחליט לצאת אליה התאושש כל כך יפה, ועוד מתעקש כי מדובר בהצלחה מסחררת. לפחות עד החלק השני של דו"ח וינוגרד.

**ציפי לבני**

בניגוד לשמעון פרס, שחשף את התנגדותו-העקרונית-תוך-כדי-תמיכתו-המעשית במלחמה רק לאחר שהסתיימה, לבני היתה כזו כבר מראשית המלחמה: תמכה, אך ניסתה להציע דרכים לסיומה. כל התנהלותה של לבני ביחס למלחמה אינה בהירה לגמרי, ועומדת גרסא מול גרסא עם אולמרט: האם הוא מידר אותה, עד שלא היתה לה ברירה אלא להתייעץ לבדה עם ראש אמ"ן? האם הוא אכן פטר אותה ב"מיידלע, תירגעי"? האם פיצתה את עצמה בגילום תפקיד הגרון העמוק ברב המכר של עפר שלח ויואב לימור "שבויים בלבנון"?

אצל לבני, כרגיל, קשה לדעת. הקו המעורפל שלה נסק בחודשים שלאחר סיום המלחמה והגיע לשיאו עם פירסום דו"ח וינוגרד. אז היא מרדה לרגע, חטפה זובור קטן מראש הממשלה וחזרה לתלם. עם זאת, שיעורי התמיכה הציבורית בלבני היו גבוהים לפני המלחמה ונשארו כאלה גם אחריה, כך שקשה להגיד אם הרוויחה או הפסידה. העמימות לגבי הפוליטיקאית המסתורית ביותר בישראל נמשכת.

**דן חלוץ**

החל את המלחמה כרמטכ"ל מדינת ישראל ושר ביטחון - אם לא ראש ממשלה - בפוטנציה, וגמר אותה כעובד של נוחי דנקנר. הרמטכ"ל שהיה אמור ללמד את הירוקים איך זה עובד באמת, לא הצליח לנצח את המלחמה מהאוויר. לא רק את המלחמה הוא הפסיד, גם את כל עולמו, ודווקא בגלל מכירת מניות בעיתוי מזהיר. גם ראיונות יהירים לערוצי החדשות רק סיבכו אותו. פתאום גיבור ההתנתקות נתפס כאדם זחוח, גם אם שני ביקורים בבית החולים במהלך המלחמה הוכיחו שמאחורי החזות הקשוחה מסתתר אדם פגיע.

כמו אולמרט ופרץ, חלוץ גמר את המלחמה על הקרשים. אבל דווקא כשכיכב בשלישיה המובילה, שנקראה ללכת הביתה, התעשת חלוץ. סדרת ועדות הבדיקה שמינה הצליחה ליצור רושם של כנות. התפטרותו לפני הגשת דו"ח וינוגרד יצרה את התחושה שהוא לוקח אחריות, אבל גם איפשרה לו לנוס להרווארד. שם תמיד ניתן להרחיק מפגינים ולסנן עיתונאים עם פרסום המסקנות הראשוניות של דו"ח וינוגרד. בניגוד לראש הממשלה, הוא דווקא כן השתתף בטקס האזכרה למלחמת לבנון. "איש בשיער לבן", תיאר אותו תום שגב.

רגע, ההתנהלות הזאת לא נורא מזכירה לכם את אהוד ברק, שידע להיעלם בזמן? האם בעוד מערכת בחירות אחת או שתיים נשמע על הכוכב הפוליטי החדש, שלא מוכן לדבר על שני דברים: חשבון הבנק שלו ומלחמת לבנון השניה?

**שדרת הפיקוד של צה"ל**

אלוף פיקוד צפון, אודי אדם, נדחק הצידה כשחלוץ שלח לעזרתו את סגן הרמטכ"ל משה קפלינסקי כבר בזמן המלחמה, כשבקריה התקבל הרושם שהעסק אינו מתפקד. מיד לאחר המלחמה ביקש אדם לפרוש מצה"ל. קפלינסקי, שראה עצמו מועמד לרמט"כלות וניסה להרחיק את עצמו ככל האפשר מהקרבות, זכה לדברי פרידה חמים במיוחד מדן חלוץ שאמר "הכי כואב לטייס כשמספר 2 שלו יורה לו בגב". מאוחר יותר הסביר חלוץ שלא התכוון בהכרח לסגנו. קפלינסקי התמודד על הירושה מול גבי אשכנזי, אך הודיע כי הוא מוותר. נכון לעכשיו הוא נשאר בתפקידו, אך גנז את חלום הרמטכ"לות.

לאחר המלחמה התחושה היתה שהכשל הגדול נמצא ברמת מפקדי האוגדות, ושהם אלו שישלמו את המחיר. מבין מפקדי ארבע האוגדות במלחמה, גל הירש, גיא צור, ארז צוקרמן ואייל אייזנברג - כולם זכו לביקורת נוקבת על תפקודם בזמן המלחמה - שניים נשארו בצה"ל ושניים פרשו. תא"ל הירש, מפקד עוצבת הגליל, התפטר בנובמבר האחרון במחאה על דו"ח אלמוג, שמצא תפקוד לקוי שהוביל לחטיפת החיילים. לתא"ל צוקרמן, מפקד אוגדת עמוד האש, שמינויו הוארך לאחר המלחמה, למרות הביקורת על תפקודו, זה לקח קצת יותר זמן: הוא התפטר ביוני האחרון. תא"ל צור מונה לראש חטיבת האסטרטגיה באגף התכנון בעוד תא"ל אייזנברג, מפקד אוגדת "עוצבת האש" נשאר בתפקידו.

**אריק שרון**

הנוכח-הנפקד הגדול של כל אירוע שקרה ויקרה מאז שקע בתרדמת. האיש שחתום על מלחמת לבנון הראשונה, שהיה ראש הממשלה בשנים שלפני המלחמה, לא יכול לתת תשובות, ולכן אפשר להפיל עליו חלקים נבחרים מהאשמה, או לחילופין להאדיר אותו תוך שליחת מהלומה נוספת לכיוונם של אולמרט ופרץ. האם הוא אחראי למדיניות השקט בצפון, שבגללה נרדמה ישראל בשמירה, כפי שרמזו אולמרט ופרץ?האם היה יוצא למלחמה? האם היה מנהל אותה אחרת? האם הוא היה מוביל לניצחון? בשורה התחתונה, שנה אחרי המלחמה, כשהחמאס שולט בעזה, כשההתנתקות נכשלה וכשישראל עוד מלקקת את פצעי לבנון, ספק אם מישהו מגדיר את כהונתו של שרון כראש ממשלה כמוצלחת.

**חיים רמון**

רמון החל את המלחמה כחבר בכיר בקבינט הביטחוני, שר המשפטים ובעל תוכניות מפליגות לרפורמה במערכת המשפט. שנה לאחר מכן הוא מכיר הרבה יותר טוב את מערכת המשפט, ואף רכש ניסיון מעשי בטיפול בסוסים. ועם זאת, נראה שמלחמת לבנון גמרה את הקריירה של רמון לא פחות משעשתה לבכירים אחרים, אם כי מסיבות מעט שונות. החיבוק והנשיקה של רמון וה', דקות ספורות לפני פתיחת ישיבת הקבינט בה הוחלט על היציאה למלחמה, נראית כמו תסריט שאפילו יוצרי "הבית הלבן" לא היו מסוגלים לרקוח. לאורך כל המלחמה קרא רמון להפצצות קשות של אוכלוסיה אזרחית בלבנון. תיעול אגרסיות? ניסיון להסיט את האש מכיוונו? אלו רק תיאוריות קונספירציה. בכל מקרה, האישי והציבורי מעולם לא היו שלובים יותר, ושניהם היו לא משהו, בלשון המעטה.

------

**עמיר פרץ **

עזבו, מה עוד אפשר להגיד? אבל הוא עוד יחזור. הם תמיד חוזרים.

בגללם יצאנו למלחמה, זוכרים? גולדווסר, סטודנט בטכניון וצלם חובב, ורגב, סטודנט למשפטים בן למשפחה דתית, היו ביום האחרון של שירות המילואים שלהם בגבול הצפון כאשר נחטפו. באירוע נהרגו שלושה חיילים נוספים. מצבם מרגע החטיפה אינו ידוע בוודאות: פצועים? פצועים קשה? אחד הרוג ואחד פצוע? שניהם הרוגים? מה שברור הוא שישראל לא הצליחה לשחרר אותם במלחמה, ושנה לאחריה שחרורם עדיין נראה רחוק. ולא פחות חשובים מהם, 119 חיילים ו-44 אזרחים שנהרגו במלחמה. להם, בניגוד לפוליטיקאים ולגנרלים, כבר לא תהיה הזדמנות לחזור.