החיים שאחרי המוות

שבוע לפני שאיתי שטיינברגר נהרג, הגיע למוצב שלו כתב עיתון "מעריב". "אם פיה טובה היתה באה למוצב, מה היית מבקש ממנה"? הוא שאל את איתי. אחרי חודש שלא ראה את הבית, עמוק בתוך לבנון, ענה לו איתי: "ויסקי, אשה וסיגריה". אחרי מותו של איתי, לקחו חבריו את המילים האלו והפכו אותן לסטיקר. דמותו המיוחדת משתקפת בדיוק במשפט הקצר הזה.

מאז שנהרג, משפחת שטיינברגר מנציחה את זכרו של איתי יום יום, שעה שעה. בתמונות שצילם ומתפרסמות ברחבי העולם, בשיר שלו שהלחין ושר ברי סחרוף, בשיח הפלפלים שהעניק לאחותו יעל ופירותיו מחולקים לכל דורש, במופע הסוסים שעליו ניצח אחיו יואב והוקדש לזכרו. זו הנצחה חיה, נושמת, מחוברת לכאן ועכשיו, למרות שאיתי כבר לא פה.

"אני לא אסכים להציב אנדרטה לזכרו של איתי", אומרת פרידה, "כי אנחנו אנשים של החיים, והוא נגע בחיים. אנחנו לא שוקעים בכאב ובאובדן, אלא מגלים את עצמנו כמשפחה. הוא נתן לנו סוג של תנופה, מנוף לחיים. אנחנו ממשיכים ליצור ולהטיל ביצים של זהב, כי זה המתכון שאיתי השאיר לנו. אבל אני יודעת יש כאן פרדוקס עצום, כי בלילות אני לא נרדמת, ובוכה כמו אמא שמבקשת שהבן שלה יחזור".

איתי גדל ביישוב כרמי יוסף שבשפלה. הוא שילב באופיו את שני הוריו, פרידה ואריק: מצד אחד הבלגן, המורכבות וחדוות היצירה של אמו, ומצד שני ההיגיון והחיבור למציאות של אביו. הוא היה אמן ומהנדס, ילד טבע שמסתדר גם במסגרת הקשוחה של הצבא.

אחרי שנשר מקורס טייס, הפך ללוחם בפלס"ר של חטיבת השיריון 401. הוא לקח על עצמו להיות ראש מדור הסוואה ביחידתו, ובמסגרת התפקיד עמל על פתרונות שונים עבור החיילים. אחד הפרויקטים שהוביל היה "סטארט אפ הגטעקס", בניסיון למצוא גטקעס שיחממו את הלוחמים אך יהיה ניתן לפשוט בקלות. כדי ליצור את הגטקעס המושלמים, הוא עבר בין חברות הי-טק ועשה מחקר של ממש על בדים נושמים וקלים.

"אדם ללא גיל", מתארת אותו פרידה. "הוא ספג המון מהסביבה ובאותה עוצמה ידע לתת. איתי נהג להשתמש במושג 'לשחרר', לתת לדברים לבוא מעצמם. היה בו סוג של נינוחות, איזו מנהיגות צנועה. כשאני רואה את החברים שלו בלעדיו, אני מבינה עד כמה הוא היה עמוד התווך".

פרידה מספרת על איתי בחיוך שמתחלף בדמעות, שהופכות לצחוק, וחוזר חלילה. "אני יודעת שלאיתי טוב במקום שבו הוא נמצא", היא אומרת, "אני מרגישה שהוא איתי כל הזמן, כמו פעימה נוספת. אני מדברת איתו והוא עונה לי, וזה מוחשי עד כאב. אני גאה בו. זו זכות גדולה להיות אמא לילד כזה".

איתי נהרג מפגיעת טיל נ"ט כשפינה פצועים בוואדי סלוקי, ביומה ה-32 של המלחמה. את הבשורה המרה קיבלה פרידה מבנה יונתן, שהיה לבדו בבית כשנציגי צה"ל הגיעו. "כשהגעתי הביתה הוא יצא אלי ואמר בבכי 'אמא, איתי'. זה היה סוף העולם. הייתי עושה הכל כדי שזה לא יקרה, כדי שיונתן לא יישא את הבשורה".

כמה ימים לפני שנהרג, התקשר איתי לאמו וביקש ממנה להצביע למאיה רוטמן, שהתמודדה אז ב"כוכב נולד". בערב לפני מותו, רוטמן ריגשה עם "אני גיטרה" של נעמי שמר, ופרידה התייפחה בכאב. "כבר חודש אין מוזיקה בבית", היא אמרה לחברה קרובה.

בהלווייתו של איתי, רוטמן שרה את השיר המרגש, וברי סחרוף שר את "קשה לכתוב דמעות" של אריק איינשטיין, הזמר האהוב על איתי. בשלושים הקימה המשפחה ביער סמוך לבית העלמין אוהל לבן, בו התכנסו החברים, חלק עדיין פצועים, ושרו יחד עם רוטמן וסחרוף, ושלומי שבן ומיכה שטרית שהצטרפו אליהם. המשפחה והחברים החליטו שזו תהיה מסורת שנתית.

איתי צילם הרבה ובכל מקום. אחותו יעל שלחה כמה תמונות לתחרות של צה"ל והמשרד להגנת הסביבה, והשופטים, שלא ידעו שנהרג, בחרו את התמונה "אני טורו" למקום הראשון. "הבנתי שאיתי מנציח את עצמו, ואני אומרת לו תודה על זה", מחייכת פרידה. התמונה נמכרה במכירה פומבית, והכסף נתרם למען ילדים יתומים. "זו תרומה שאיתי דאג לה. אני יודעת שלמרות הכאב הנורא, למרות הגעגוע והבכי, קיבלתי מתנה קטנה. לעשות טוב לאחרים".

תמונה אחרת של איתי הוצגה בחודש שעבר במיצב "שכינה באוהל" בוונציה. הוא צילם את עצמו במעיין עין יזרעאל, עומד בידים מורמות בתוך המים. "נכנסתי לכנסייה שבה הוצגו התמונות, ופתאום ראיתי את איתי, פורש ידיים ובא לקראתי. זה היה הדבר הכי אמיתי שאפשר, לא ידעתי אם זה חלום או מציאות", נזכרת פרידה. "החברים אמרו שהוא נהרג בשניות, כאילו שבא מלאך וקטף אותו לשמים. אני נאחזת בזה".

הדפיסו את הסטיקר שנושא את מילותיו של איתי, והדביקו אותו בכל מקום שתרצו, בארץ או בעולם. צלמו אותו ושלחו את הצילום למייל 4Uitay@gmail.com. במאי תתקיים בסינמטק תל אביב תערוכה של הצילומים הנבחרים.