אם אין לחם שיאכלו את הסלולרי

המאבק על מחיר הלחם הוא מאבק על סמלים. העלאת מחיר הלחם לא משפיעה כל כך על התקציב המשפחתי של עניי המדינה - עלייה של 40 אגורות היא תוספת של 12 שקל בחודש, כמחיר חפיסת סיגריות לא יקרה; המאבק הוא בתחום תורת התקשורת. זהו מאבק על הסימבול, על הסמליות: עליית מחיר הלחם מוציאה מהמחילות את כל צעקני הצדקנות, ומאפשרת לעיתונים לייצר כתבות על מסכנים רעבים ללחם, שאינם רעבים, ובוודאי לא ללחם.

מול הלחם אני מבקש להעמיד את הטלפון הסלולרי, גם הוא סימבול. כמה מעניי הלחם מחזיקים במכשיר טלפון סלולרי שעולה יותר מ-12 שקל לחודש? יש להניח שרבים, רבים מאוד. כדי לייצר הגינות חברתית ואחריות אישית מצד מקבלי טובת ההנאה, העניים, על שר הרווחה להציג בפני הכנסת את מדד הסלולר, מדד המחייב את מקבל טובת ההנאה לוותר על מותרות כדי לקבל סיוע מהמדינה. מי שיש לו טלפון סלולרי לא יהיה זכאי לקבל תמיכה שבאה להגן עליו מפני עליית מחירי הלחם.

נשמע נורא, לא? אז בואו ונבין מה קורה כאן.

אדם שמקבל טובת הנאה בדמות תמיכה מהמדינה מקבל בעצם תמיכה ממני, משלם המסים. במדינה שבה 20% תומכים ב-80%, מגיע לי כמשלם מסים להחליט לאן הכסף שלי הולך. השכיר הממוצע מפרנס בכל חודש משפחה ענייה. אין בכך כל רע, אנחנו רוצים ליצור שוויוניות כלכלית כדי לחזק את רקמת החיים ושותפות הגורל במדינה הזו; אבל האם מוגזם לדרוש שהכסף שהשכיר הממוצע משלם לאותה משפחה ישמש לדברים החיוניים באמת? אשמח לממן למשפחה ענייה לחם, תרופות או דיור. לא אשמח לממן להם מכשירים סלולריים.

זאת ועוד: אם לא נוצרת אחריות אישית מצד מקבל טובת ההנאה, האחריות לחייו הכלכליים נופלת עלי, האדם שמממן אותו. אבל האמת היא שמה שקובע לאן יילך הכסף שלי הוא שלטון הפחד שמפעילים העיתונים. מימון המכשירים הסלולריים על ידי סבסוד הלחם לא בא מתוך מחשבה איך לסייע לאנשים האלה. הוא בא מתוך פחד מהמשמעות התקשורתית של עליית מחירי הלחם, כי עלייה כזו מביאה לגל זעקות שבר של מקוננים מקצועיים הנתפשים לסימבול הלחם, מפחידים את מקבלי ההחלטות ומביאים לעיוות חריף בדרך להשגת מטרה נכונה - חברה שוויונית וצודקת שבה כל אחד אחראי לחייו, נושא במטלותיו, מקבל מהחברה ותורם לה. אי-העלאת מחיר הלחם מתוך פחד מהמהומה התקשורתית לא תיצור חברה שוויונית יותר, אלא חברה של פחד.

הכתוב הוא עורך דין ויועץ תקשורת